יום אחרון של החופשה ולא החלטנו מה עושים… בסוף יצאנו לקראת הצהריים לכיוון קיפיסיה. שכונת פרוור של אתונה שבספר תוארה במילים מזמינות. 40 דקות נסיעה ואנחנו בלב הסביון של יוון. מסביבנו וילות מפוארות אבל, כיאה ליום א, החנויות סגורות.
אחרי כמה סיבובים עם האוטו החלטנו שאם כבר הגענו עד הנה נעשה סיבוב ברגל וגם נשב לשתות משהו. נכנסנו לבית קפה – בסגנון פלצני כיאה לסביבה עם אוכל בהתאם – לא משהו אבל יקר מאד. בקבוק סודה (קטן) ב-4 יורו…
לא נורא, שתינו, אכלנו קצת ושילמנו הרבה… למרות המיקום אנגלית הם לא ידעו והמנה של אייל הלכה וחזרה למטבח עד שהגענו לעמק השווה – בסה״כ פסטה עם רוטב פסטו בצד – נראה אותכם אומרים את זה ביוונית… רק לא לשכוח שמדובר ביוון וכל לג (מטבח וחזרה או הפוך) לוקח חצי שעה פלוס.
חזרנו הביתה. הילדים קפצו לבריכה ואנחנו ארזנו את המזוודות. ב-8 רצינו לרדת לארוחת ערב אבל בדיוק הגיעה משפחת פפדופולוס לביקור. ג'ורג' (הבן) ממנו שכרנו את הוילה בא לביקור והגיע עם אמא שלו להגיד שלום. גילינו שהוילה היא בעצם ביתם המקורי וכי לפני 6 שנים סיימו לבנות את וילה אגננטי ואז עברו לגור שם ורק בשנה האחרונה הם משכירים את הוילה "שלנו".
בדרך לטברנה עצרנו בוילה אגננטי להתרשם וגם להיפרד. קיבלנו בקבוק שמן זית מתוצרת מקומית, חיבוקים ונשיקות והמון סימפטיה – משפחה מקסימה!
נפרדנו מיוון בארוחת דגים וסטייקים ואילו אוסי הסתפקה בצ'יפס וסלט יווני… כמובן – מול הים.
ולסיום סיפור יווני טיפוסי -
הלכנו לישון ב-23:30 אבל רבע שעה אח"כ קפץ החשמל והיתה הפסקת חשמל בכל האזור. אלון עבר למיטה שלי ואוסי ליד אייל במיטה של אלון ומסביב חושך מצריים. עוד רבע שעה עברה כשבחזית הופיע פרוז'קטור חזק והתקדם לכיווננו. איתי היה בטוח שאלה חייזרים שבאו לחטוף אותו אבל כשפתחנו את הדלת מצאנו את משפחת פפדופולוס שהביאו לנו נרות ומצית "למקרה שהילדים מפחדים". חצות בלילה והם יצאו מהמיטה ונסעו אלינו כדי לעזור – חבל על הזמן!

תם ולא נשלם. מה שבטוח – השאיר לנו טעם של עוד…

אחרי הטיול של אמש החלטנו על חוויה מתקנת. קמנו מוקדם (9) ויצאנו לכיוון הפלופונז לבקר בנפפליו. שעתיים וחצי נסיעה בכבישים מהירים וטובים ואנחנו שם.
לא זכרתי כמה נחמד ויפה כאן. רחובות קטנים, מלא חנויות ומסעדות ואוירה נהדרת. אכלנו צהריים מול הים והמשכנו להסתובב. הילדים קנו עוד ועוד מזכרות והזמן טס. לקראת 5 יצאנו חזרה מתוך כוונה לסיים את היום בפארק המים הנחמד בקורינתוס.
כשהגענו אמרו לנו שסוגרים ב-6:30. היתה לנו פחות משעה אבל החלטנו להיכנס בכל זאת. הם באו לקראתנו וויתרו לאלון על כרטיס הכניסה. מדהים כמה אפשר להספיק בשלושת רבעי שעה… הילדים (ואני) רצו ממתקן למתקן ואייל אפילו הצליח להתפלח למתקן חצי הפייפ.
מאחר ונסגר מוקדם החלטנו לשנות תכנית ולהמשיך לאתונה. החנינו את האוטו ברחוב (שלא נהיה בלחץ) ויצאנו להסתובב. הופעה לא היתה (למרות שבאינטרנט היה כתוב) אבל קבב בטנאסיס היה גם היה… אלון העדיף ג׳ירו וכך הסתובבנו לנו עם פיתה ביד בכיכר.
עוד סמטאות, עוד חנויות, עוד מזכרות וסוגרים את הערב.

אחרי יום כזה עמוס היינו חייבים לנוח. קמנו בכייף בשבת לבוקר בבית. לא היה בשר לצהריים אז נסענו לקנות. במפה ראיתי מפרץ יפה במרחק 20 דק׳ אז נסענו אליו. בין העצים נחבא כביש מתפתל עם נוף מדהים שבמשל כל הזמן הזה לא ידענו על קיומו. בשלב מסויים ירדנו לדרך עפר אבל שוב מצאנו אספלט בהמשך. כשהגענו למפרץ הבנתי למה לא מצאתי עליו כלום באינטרנט – הכניסה היתה חסומה על ידי ש.ג. והמקום היה בסיס של חייל הים היווני.
חזרנו בדרך העפר ופנינו לגרמטיקו. אחרי שלושה סיבובים ומספר דומה של שאלות מצאנו את הקצב וקנינו קילו סופלקי.
חזרה בבית הילדים קפצו לבריכה, אני עמדתי על האש ואוסי נחה במזגן. החיים קשים. את הערב אנחנו סוגרים בטברנה הנחמדה עם הבריכה. קפצנו לים ושחינו ועכשיו הילדים שוב משחקים עם היוונים בקפיצות למים.

חזרנו מאוחר בלילה וכך גם ההשכמה התאחרה. אחרי ארוחת צהריים קלה יצאנו לים אבל הפעם לחוף מרתון בתקווה למצוא מעט ספורט ימי. התמקמנו בחוף שיניאס ליד מרכז החתירה האולימפי. חוף יפה אבל כך שאלתי על ספורט ימי אמרו – כן אבל תבוא מחר. הילדים שחו ונהנו ואוסי קרעה לי את הצורה בשש בש. לפני ששמנו לב השעה כבר היתה אחרי 6 בערב וחזרנו הביתה.
בערב שלחנו את הילדים לראות סרט בנייד ואוסי ואני התפנקנו עם ויקי כריסטינה ברצלונה.
ביום חמישי החלטנו שוב לצאת אבל קרוב… לא רצינו נסיעות ארוכות אז נסענו לחלקיס – בירת אויה (האי שמולנו). בערך שעה נסיעה…
הגענו לשם ולא הבנו למה באנו. פשוט אין שם כלום… אי מהגדולים ביוון, קרוב למרכז ועיר פשוט כלום. למעשה לא כלום אלא הכל היה מכוסה בגרפיטי אנטישמי.
ישבנו לאכול צהריים מול הים וגילינו למה הכוונה בימאס-ימאס. המלצר ייבש אותנו כמעט שעה עד ההזמנה, אחר כך עוד חצי שעה עד שהביא שתייה ועוד עם האוכל. יצאנו שבעים אבל עצבניים…
חזרה הביתה – לא עייפים ולא מרוצים. החלטנו על ערב שקט בבית אבל היה מי שהחליט אחרת. אייל הפיל את כוס השתייה ואלון החליט להמשיך לקפץ וצייד נשמעו הצעקות כשדרך על שבר הזכוכית הגדול ביותר… הדם זרם כמים וכך גם הדמעות אבל בסוף הכל נרגע. זה היה עמוק אבל לא מאד והחלטנו שלא צריך לתפור…

לאור העומס הרב של השבוע הראשון החלטנו להוריד הילוך בשבוע השני. לשם כך התחלנו עם יום שקט בבית. למעשה כל כך בית שאפילו לים לא הלכנו. נסעתי עם אייל להשלמות מהסופר. החלטנו שלא מספיק סטייק אז קנינו כמה צלעות כבש… את היום בילינו בין הבריכה לארוחות ל-DVD עם הנסיכה הקסומה. פסגת היום היתה ארוחת הצדפות, הצלעות והסטייקים הלבנים. קשה…
אחרי יום רגוע כל כך החלטנו בכל זאת לצאת מהבית ביום שלישי. אבל רק אחרי ארוחת הצהריים הצלחנו. נסענו לאתונה – בסך הכל שעה באוטו. בדרך עצרנו במרתון כי אייל מצא מספרה. אייל, אלון ואני התיישבנו בתור ואסי עם איתי הלכו לקרוע את העיר. מספרה של פעם עם ספר של פעם… היו 2 לפנינו בתור וחיכינו כמעט שעה… אוסי ואיתי כבר טיילו לכל הכיוונים ואפילו ביקרו במוזיאון המקומי. אייל ואלון הסתפרו ואני זכיתי בגילוח של תער – מסאג׳ לפנים ומי ורדים לקינוח. תענוג.
המשכנו לאתונה והחנינו את האוטו בחניון הקבוע ויצאנו להסתובב ברחובות הקטנים של הפלאקה וקניות בארמו. קשה לעשות קניות עם שלושה ילדים ובעל ולכן אוסי הציעה פיצול: אני והילדים נלך לאקרופוליס ואילו היא והארנק ישארו בארמו. כך היה.
הקפנו ברגל את האקרופוליס עד שמצאנו את הכניסה. בהשוואה לתרמית של הליקוויטוס, כאן היו יותר מהוגנים. ילדים נכנסים חינם וגם למבוגר לא יקר – 8 יורו בלבד. הסתובבנו כשעה, ראינו את המקדשים ואת הנוף ואיתי סיפר לנו סיפורי מיתולוגיה.
חזרנו לארמו ופגשנו את אוסי עם שקיות בידיים למרות שגם אני חייב להעיד שהיא הסתפקה במועט…
ארוחת ערב (בהמלצת נוריאל) בטנאסיס שבכיכר מונסטרטקי – הקבב הכי טעים ביוון… כשיצאנו מצאנו בכיכר במה עם להקה שנתנה מופע רחוב בסגנון יווני. עמדנו ונהננו. אחרי כמה שירים הסתובבנו ללכת אבל הם התחילו את זורבה, כ-8 חברה נעמדו מול כולם ונתנו הופעה מדהימה. לא יכולנו שלא לחשוב על מוסלי ברגעים האלה.
משם המשיכה מחרוזת של שירים עממיים שלשמעם הקהל התארגן במעגלים ורקד וגם נחש ארוך של רוקדים התפתל בין כולם. מהר מאד איתי ואלון נבלעו בין הרוקדים בעוד אנחנו מתעדים בוידאו.
בסוף נאלצנו ללכת כי החניון עמד להיסגר. קבעתי עם אוסי בפינת רחוב והלכתי עם אלון להביא את האוטו – שיהנו הם עוד קצת…

את שבת (14/7) בילינו בבית. היום התחיל בבריכה, המשיך בארוחת בוקר, עוד בריכה, סרט משפחתי (אני והחברה), עוד בריכה, ארוחת צהריים (סטייקים לבנים וצדפות ברוטב שום), עוד בריכה, ארוחת ערב קלה וכן – עוד בריכה.
אפילו לא ירדנו לים…
היום לעומת זאת, יצאנו מייד אחרי ארוחת הבוקר לכיוון פיראוס כדי להפליג לאאגינה. נוריאל אמר שיפה שם. מצאנו את המזח הנכון בפיראוס (יש הרבה) ואפילו מקום לשים את האוטו ממול (יום ראשון, אין בעיות).
קניתי כרטיסים לדולפין מעופף – אוטובוס שהוא רחפת. חצי שעה בכיסאות נוחים ואנחנו שם.
ירדנו מהסירה וראינו שנוריאל צדק. מקסים. הסתובבנו מעט ברחובות והתיישבנו לארוחת צהריים בטברנה קטנה. אחרי האוכל שכרנו רכב קטנטן ויצאנו לגלות את האי. נסענו עד הקצה בצד ואחד וחזרנו. אז נסענו לאגיאה מרינה בצד שני (בדרך עברנו ליד הכנסייה הכי גדולה באי!!!). שם עצרנו והסתובבנו כשעה בחנויות קטנות ודחוסות ואף תרמנו תרומתנו הצנועה לשיקום כלכלת יוון. מוכר צעיר באחת החנויות ממש התרגש לשמוע שאנחנו מישראל (הוא מכת עדי יהווה)… ועשה לנו הנחה…
חזרנו לעיר אאגינה וגילינו שפספסנו את כביש החוף… גם התלבטנו אם לשחות בים. יצאנו בנסיעה צפונה ואחרי כמה פיתולים של הכביש ההתלבטות נגמרה. מצאנו חוף מקסים עם מתנפחים במים, כיסאות נוח ואפילו חול ים. וגם מזנון עם קפה קר. בילינו שעה על קרחון הטיפוס בלב ים, טרמפולינה ענקית ורק לכדורעף המים לא נשאר… השעה היתה כבר 20:00 וחייבים לזוז.
נפרדנו מהחוף, חזרנו העירה והחזרנו את הרכב. קנינו כרטיסים למעבורת חזרה שהשאירו לנו שעה וחצי בכייף. עוד מעט שוטטות (וקניות), ארוחת ערב קלה והיידה למעבורת.
הילדים בהתחלה ביקשו שוב דולפין מעופף אבל כשהם ראו את המעבורת עם 7 סיפונים, 3 קומות חנייה ומאות נוסעים – הם שמחו. את שעה ההפלגה הם בילו בריצה מסיפון לסיפון כי הדשא של השכן ירוק יותר – לא הצליחו להחליט היכן יותר כייף. על סיפון 7 מתחת לשמיים עם נוף מרהיב של המפרץ הסארוני, בסיפון 6 על כורסאות המטוס או בסיפון 5 עם הבר – כוס ברד לכל ילד…
ב23:15 נקשרנו למזח בפיראוס. מזל שמצאנו אינטרנט על האי והיה לנו ציר חזור עם מפות גוגל. מה שלקח בהלוך מעל שעה וחצי היה שעה בחזור על כבישים מהירים וללא תהיות. יחי האייפון ותודה לגוגל.
תם ונשלם שבוע ראשון ביוון.

אוקיי – לא היו שינויים נוספים בתכנית. המשכנו לקייפ סאוניו ועלינו לתצפית ממקדש פוסידון (או מה שנשאר ממנו). נוף מרהיב – השקיעה הכי יפה ביוון…
על פי המלצת נוריאל, המשכנו למסעדת הדגים הסמוכה ונהנינו מארוחה טעימה אל מול השקיעה (הכי יפה ביוון, כבר אמרתי?)
כשרצינו לעלות לתצפית דמדומים האתר כבר נסגר כי השקיעה (הכי יפה…) כבר נגמרה.
משם עוד שעה וחצי של נסיעה ואנחנו בבית.
יום חמישי 12/7 החלטנו על יום שקט בווילה. השקמה מאוחרת, ארוחת בוקר בכייף ויום באיזי בבריכה עם פירות ושתייה קרה. החיים הטובים.
הפכנו ממש למקומיים – ימאס-ימאס.
לצהריים ארגנתי סופלקי על האש ואחרי עוד קצת בריכה ותנומה קלה החלטנו שהגיע הזמן לרדת לים.
תפסנו ספסל מול המים עם נוף לאויה. הילדים הלכו לחפש סרטנים (ומצאו) ואנחנו עם ספר טוב.
בגבור קרקורי הבטן, חצינו את הכביש לטברנה הסמוכה (זו עם הבריכה) ושם שתינו קפה קר בעוד הילדים משתוללים במים עם מיטב הנוער היווני.
פיצות, פסטה וחזרה למים. בשלב הזה התפתחה מלחמה בין היוונים למכבים – מלחמת מים. כשהיוונים שלפו אקדחים (מים) מייד רפא״ל אלתרו תותך מים בדמות בקבוק ליטר וחצי עם חור בפקק. הקרבות העזים המשיכו לתוך הלילה לרבות קפא״פ כאשר היוונים מנסים לתקוף את מה שהם זיהו בתור בחולייה החלשה – אלון (טעות גדולה) אך בשם אחוות הלוחמים הידועה שני אחיו הגדולים נחלצו לעזרתו בכל פעם והתיקו נשמר.
בסוף נפרדנו כידידים והלכנו לישון – טוב, היה יום עמוס…
שוב בוקר איזי עם בריכה אבל בצהריים נסענו סוף-סוף לראות את אתונה. עלינו לליקביטוס לתצפית וראינו אדי חום מהבילים מעל כל העיר… 40 מעלות בצל…
ירדנו ועשינו סיבוב עם האוטו. ראינו את הפרלמנט, חיילים צועדים עם פונפונים על הנעליים (ב-40 מעלות בצל) והמשכנו לרחוב ארמו – רחוב הקניות של אתונה.
מצאנו אותו וחבל שכך – מזעזע. כתובות גרפיטי בכל מקום, חנויות של שמטאס ומראה כללי של עזה ביום רע.
מצאנו חנייה ונכנסנו לצהריים בטברנה סמוכה. אחרי האוכל שוטטנו ברחובות הפלאקה (העיר העתיקה), בשוק הפשפשים ובכלל. נכנסנו לחנות מוסיקה קטנה והסתבר שהיא בכלל לא קטנה… איתי יצא עם גיטרה אקוסטית חדשה וגם בוזוקי קטן. אייל ואלון גם הם לא היו מסכנים וקנו מזכרות ומתנות.
בדרך חזרה לאוטו גילינו את המדרחוב של ארמו וזה כבר אופרה אחרת. שורת חנויות מותגים במחירים מצויינים, נקי (יחסית) ומסודר – עולם אחר. אבל… הילדים ואני כבר היינו שבעים ואוסי נאלצה להשאיר שמלה ב-10 יורו על המדף ב-H&M.
יאללה הביתה.

נחתנו שלשום והלכנו לקחת את הרכב. יוון מסתבר היא לא ממש אירופה – הרכב לא היה מוכן… הציעו לנו שדרוג למרצדס אבל קטן A-190. כשמשחיתים הציעו לי לחכות… עם מעט הנדסה יצירתית המזוודות נכנסו לתא המטען והחלטנו לא לחכות.
יצאנו מהשדה בעזרתו האדיבה של גוגל. כל השלטים הצביעו לכיוון אחד אבל גוגל הצביע לכיוון השני. האמנו.
יצאנו מהשדה דרך יציאה צדדית לבעלי אישורים בלבד ומשם לכביש צדדי. נסענו לפי ההוראות עד שנתבקשנו לרדת לדרך עפר. קטני אמונה המשכנו אבל הוא התעקש ובסוף נעתרנו. ירדנו מהכביש ולאחר כשני קילומטר עלינו על כביש אחר. הכל בסדר.
לאחר עוד שעה של נסיעה הגענו לווילה אגננטי. העלי הבית קיבלו אותנו בחיבוקים ונשיקות, הביאו פחיות ספרייט לילדים ולקחו אותנו לווילה שלנו – וילה קונאקי.
איזה מותק של וילה. בדיוק כמו בתמונות – בית יווני טיפוסי, בריכה קטנה בחצר ונוף מדהים לים. מסביב אלפי צרצרים משמיעים רעש בלתי פוסק בין עצי הזית המקיפים את הבית.
אחרי טבילה בבריכה (כמובן) ירדנו לטברנה על החוף לארות ערב.
ידיעת האנגלית היא לא צד חזק של היווני הטיפוסי – לפחות לא כאן (סוף העולם שמאלה). כשלא ידענו מה להזמין פשוט הביאו לנו מגש עם סוגי הדגים השונים וקלמרי. הצבעה באצבע היא אוניברסלית… היה טעים!
בבוקר קפצתי עם איתי לגרמטיקו (הכפר הסמוך) וקנינו מעט מצרכים. אחרי ארוחת בוקר נסענו למרתון כדי לצייד את המטבח.
כבר אמרתי שיוון היא לא מערב אירופה?
הבנקט סירב להוציא כסף מה שהדאיג אותי כי לא קיבלו אשראי בשום מקום. אפילו לא בתחנות דלק ובחנות של הסלולרי שם קנינו חיבור אינטרנט. בסופר על קנייה של 200 יורו היתה שיחה של 10 דקות עם חברת האשראי כדי לגהץ את הכרטיס. סוף טוב הכל טוב – קנינו אוכל, דלק ואפילו הוצאנו כסף.
צהריים אכלנו בוילה והילדים נכנסו ויצאו מהבריכה. אחה״צ קפצנו לים הקרוב. אוסי ואני תפסנו ראש מול הים והילדים תפסו סרטנים ושטו על האבוב הגדול שקנינו. לארוחת ערב אכלנו סטייק ענק עם תפוחי אדמה מהמנגל שליד הבית.
בוקר יום רביעי… החלטנו ליסוע לקייפ סאוניו למקדש פוסידון. במחלף של הכביש המהיר עלינו לכיוון הלא נכון והתכניות השתנו בהתאם – ממשיכים לקורינטוס והפלופונז.
ירדנו מהכביש לקורינטוס (העיר לא התעלה). אלון היה רעב אז עצרנו במקום הראשון שראינו. חבל על הזמן… סופלקי בפיתה לאיתי, עוף בגריל לאייל וג׳ירו בפיתה לאלון עם בקבוק מים גדול ב-15 יורו.
בעוד הם מנשנשים במושב האחורי המשכנו לתעלת קורינטוס. אייל שאל מה זה? אני עצרתי את האוטו ומצאנו את עצמנו בכניסה לפארק מיים מקסים. בריכות, מגלשות, מתקנים ועוד. כששאלתי כמה זה עולה עשו לנו 60% הנחה! 30 יורו לכל המשפחה ונתנו כרטיסי הנחה לפעם הבאה.
אנחנו עדיין יושבים כאן. הילדים בבריכות עושים חיים. אכלנו, שתינו ובקרוב נמשיך בדרך. הכוונה לעצור בקורינטוס (הפעם בתעלה) ולהמשיך לראות את השקיעה בקייפ סאוניו (חזרה לתכנית המקורית). מה יהיה? נחייה ונראה – בינתיים עושים חיים.