קמנו רעננים בבוקר ויצאנו לכיוון המרינה, בדרך עוד הספקנו לעשות קניות לארוחת בוקר. כשהגענו גילינו שאין סירות להשכרה. התחלנו להתקשר למרינות באזור (ברובן לא היתה תשובה ב-8 בבוקר) ובמקביל נסענו למרינת המפרץ הצרפתי. שם פגשנו את ווילברט שהשכיר לנו תמורת 200$ סירת פונטון ליום שלם. הסירה, איך אומרים, היתה בגיל של ווילברט ושניהם ראו ימים יפים יותר – אבל לא היינו בררנים ולקחנו. מסתבר שהעכבישים ידעו למה הם טווים את הקורים על הסירה הזו – היא לא הסכימה בשום אופן להניע, גם לא אחרי החלפת פלגים. ואז ווילברט הציע לנו חלופה – סירת אלומיניום קטנה.
אני כבר רציתי לקחת אותה לסיבוב מרוב ייאוש אבל אוסי התגברה כארי, עלתה על הטלפון ומצאה את רוזי ממרינת Chalk בפישרס לנדינג. 10 דק' נסיעה ועוד מעט ניירת וכבר אנחנו ממוקמים בסירת פונטון חדשה (יחסית) ומרווחת.
יצאנו לדרך ב-10, חצינו מתחת לגשר 1000 האיים והמשכנו בין האיים הרבים לכיוון טירת Boldt. כשהגענו לאי נקשרנו למעגן וביקרנו בטירה – הסיפור שלה יפה ועצוב – זוג שבנה את בית חלומותיו עד שהאישה נפטרה והגבר לא חזר למקום מעולם.
המשכנו עם הסירה בין האיים, עצרנו לדוג עם החכה שרוזי הלוותה לנו ועם התולעים שקנינו – אלון היה היחיד שיכול היה לגעת בהן… הדגים של נהר הסיינט לורנס נהנו מארוחה דשנה. הרגשנו את האכילות אבל לא תפסנו שום דבר – הכל בגלל הקרס של החכה שהיה בגודל מתאים לדייג לוייתנים. באנגלית אומרים if you can’t beat them – join them ולכן בכמה מקומות קשרנו את הסירה וקפצנו למים לשחות עם הדגים ואפילו שחינו ועלינו על אי אחד שיהיה עליו מבנה ישן ובעיקר צואה של שחפים והריח בהתאם (אבל את זה לא ידענו כשהתחלנו לשחות מהסירה…)
בדרך חזרה חצינו לקנדה (לפרוטוקול) וחזרנו לארה"ב, ניסינו שוב עם תולעת דחוייה אחת – אף אחד לא רצה אותה, אפילו לא הדגים… זרקנו אותה למים ב-3 מקומות שונים, מעל 10 פעמים וכלום. כשהתקרבנו למעגן, ממש מרחק של כמה מאות מטרים, המנוע שבק והסירה נעצרה. בירור קצר העלה כי הדלק נגמר. בירור קצר נוסף העלה כי יש מיכל רזרבי ושוב היינו בדרך.
כשהגענו לרכב והתחלנו ליסוע כולם היו רעבים אבל 5 דקות אחר כך כשעצרנו במזנון דרכים נחמד, אייל ואלון כבר ישנו. שעה מאוחר יותר אייל הודיע שהוא רעב והזמנו לו ארוחה במק דונלדס (גם להם יש, ממש כמו בארץ…) כשחיכינו ליד החלון של מק דרייב להזמנה, התעורר גם אלון וכך סגרנו את העניין במכה אחת. את המשך הדרך לניאגרה עשינו כשאוסי הצטרפה לילדים במושב האחורי וכולם ביחד (חוץ ממני…) ראו את הסרט של קרוקודייל דנדי בוידאו.
מהדרך גם הזמנו לנו מקום בשרתון ניאגרה והגענו ישר לשם ב-8 בערב. אחרי ארוחה קצרה שלקחה הרבה זמן עם שירות איטי במיוחד, יצאנו לראות את המפלים בלילה – מואר ומדהים. החנינו את הרכב, יצאנו את ארה"ב ברגל והלכנו לקנדה על גשר הקשת (rainbow bridge). עצרנו בכניסה לקנדה, ראינו את הנוף מהגשר (מחר נחצה עם הרכב) וחזרנו לפארק בצד האמריקאי שם עומדים ממש על שפת המפלים.
ב-11 בלילה, עייפים אך מרוצים, פיפי ולישון במלון.
ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי.
