כשאיתי עבר את יום הולדתו ה-12, התחלתי לחשוב… כיצד לציין את בר המצווה הקרב ובא?

גם בתור חילוני מוחלט, יש משהו מיוחד ביום ההולדת ה-13 של בנך, משהו שקשור למסורת ולדת. בכל זאת, מדובר בציון דרך משמעותי יותר – אחד שזוכרים כל החיים. שאלתי את עצמי כיצד אני רוצה שאיתי יחווה את האירוע? כיצד אני יכול לחוות איתו?? כיצד עושים משהו מיוחד, אחר, כזה שנטבע בזיכרון???

חו"ל? מתנה גדולה? קל מידי. אני רוצה משהו שלא קונים בכסף, משהו שעושים, ביחד, אבא ובן.

מצאתי את הרעיון האולטימטיבי… נעלה ביחד לרגל לירושלים! הוא ואני, ארבעה ימים, 100 קילומטר, נופים מסביב, יבלות ברגליים.
וגם… אבות אבותינו עשו ועושים זאת אלפי שנים.
אכן, על פניו, רעיון העונה על הקריטריונים (המחמירים) שהגדרתי לעצמי.

האם נצליח?

תשובה ראשונה אפשר יהיה לקבל בעוד חודש וקצת – כשנגיע לירושלים. אבל את התשובה האמיתית אפשר יהיה לקבל בעוד 30+ שנים. כשאיתי יעמוד בפני אותה התלבטות עם בנו הבכור.

מטרות ויעדים צריך להציב אבל אז… רק מתחילה העבודה.

כל תכנית היא בסיס לשינויים וגם תכניתי זו אינה שונה…

אחרי ששכנענו את האמא "בצדקת דרכנו" וקיבלנו את ברכת הדרך ממנה (לא בלי הסתייגויות) נאלצנו להתמודד עם המציאות. ביום חמישי יש בר מצווה לעומר, בשבת גלעד כונן וטרם בדקתי את המשמרות של דידי – קיבלתם את התמונה?

ומעל הכל – כל מי ששמע על התכנית – מרחק, ימים וכו' הציע לבדוק את שפיותי. אפילו נשאלתי (לאחר הצגת התכנית) האם בעליה לירושלים פותחים אלונקות? (התשובה שלי היתה שאצלנו בסיירת הולכים 1 על 1 ולא 1 על 4…)

OK – הבנתי. צריך לעשות חושבים. לאחר מחשבה מעמיקה – להלן התכנית.

ביום הראשון אנחנו מוזמנים ללון אצל אמיר. הוא אפילו הגדיל לעשות וירשה לנו להתרחץ בצינור שבגינה…(-;
בלילה השני נפגוש את החברים של איתי בבר מצווה של עומר בבן שמן (הם יבואו באוטובוס ואנחנו ברגל).
בלילה השלישי ניפגש עם החברים שלנו באזור דרך בורמה והלילה האחרון מוקדש למשפחה.
את היום החמשי נבלה איתי ואני בירושלים בביקור באתרים הקשורים למורשת ישראל והעם היהודי.

לעיתים הדרך היא המטרה אולם במקרה שלנו הדרך היא האמצעי.

הימים עוברים ואנחנו מתקרבים לרגע היציאה. כמו אתלט לפני הזינוק – הכנות אחרונות… לאיתי כבר יש נעלי הליכה וגם שקיות מים כבר קניתי (האם 9 ליטר יספיקו?), המפות לידי ואני מציץ בהן מידי פעם…

מחר/מחרתיים אקנה את הצידה לדרך ואז כל שנשאר הוא לארוז את התרמילים.

משימה לא פשוטה – גם פיזית וגם נפשית. כיצד נתמודד? ימים יגידו… אבל בדבר אחד אני משוכנע – אני בטוח שגם איתי וגם אני לא נשכח את החוויה הזו.

ביום רביעי (עוד שלושה ימים) אנחנו יוצאים לדרך…

רגע לפני היציאה קיבלנו תזכורת מקרית על תכונה כל כך ישראלית. אומרים שבארץ מרחק הקרבה הוא קטן וכי אפשר בקלות למצוא מכרים משותפים גם בפגישה אקראית.

ומעשה שהיה כך היה…

בשבת חגגנו יום הולדת לנועה הבת של נעמה שהיא אחות של אוסי (אישתי). בעלה של נעמה הוא גלעד שהוא גם אח של ערן שהוא החבר של נטלי שדוד שלה הוא הבעלים של המשתלה בשער הגיא. ומיד יש לנו מקום מסודר ללון בערב שישי – אצל הדוד של החברה של האח של הבעל של האחות של…

הבנתם את התמונה?

רק בישראל…

יצאנו מהשדות של מושבי לב השרון והגענו לטירה.
עולם אחר.

בדרך לכפר סבא פגשנו את kfar Saba airlines,קבוצת נערים עם טיסנים והם נתנו לנו להתקרב ולצלם תמונות

"חשבתי שכפר סבא היא במרחק של 20 דקות״ מהבית שלנו״ אמר לי איתי אחרי כ-4 שעות הליכה כשבקו האופק ראינו את בתי העיר.

נכון. כפר סבא היא במרחק 20 דקות ברכב (כשאין פקקים). אבל אלו הן 20 דקות סתמיות שבמקרה הטוב עושים במהלכן שיחת טלפון או שתיים.

היום 20 הדקות האלה נמתחו ל-4 שעות אבל בדרך עברנו ביער (קדימה), ראינו פריחה, פגשנו את ילדי כפר-סבא איירליינס ואפילו אכלנו גזר ענקי שקטפנו בשדה בדרך.

ועוד דבר – הפסטה של ארוחת הצהריים היתה הרבה יותר טעימה…

ובמילה אחת – פרופורציה

כפי שוודאי רובכם יודעים, הדרך לבגרות מלאה במכשולים ובתלאות. בערך 3 קילומטרים מנווה ירק (היעד של היום) הגענו לנחל קנה או יותר נכון ביוב קנה.

כחלק מהמסלול היינו אמורים לחצות אותו על גשר שהתגלה כגשר אירי. בלית ברירה המשכנו במעלה הנחל ושם מצאנו אבנים עליהן דילגנו כדי לחצות את הנחל.

אך כפי שכנראה הבנתם מהכותרת, כאן לא תמו צרותינו. כשהמשכנו עם השביל על הגדה הנגדית, גילינו שהוא נגמר.

את השעה הבאה בילינו בצמוד לפסי הרכבת וחיפשנו אחרי הדרך.

סוף טוב הכל טוב – הגענו, אכלנו, התקלחנו ואנחנו מצפים (ממש) ליום הבא.

בבוקרו של היום השני נזכרתי ששכחתי להעלות את המסלול של אתמול.

מי שרוצה לראות את הקו המחבר את הנקודות האדומות מוזמן לגשת אל לחץ כאן

יום חדש. מרץ מחודש. יוצאים לדרך…

קמנו לבקרו של יום ב׳ של מסענו עם שני שינויים משמעותיים ביחס ליום האתמול. ראשית, העייפות, כאבי גב ורגליים וכו׳ של היום הראשון לא נעלמו. שנית ההתרגשות של היציאה לדרך כבר פגה.

במאזן הכללי – שניהם פועלים נגדנו. יש רק גורם אחד שיכול לאזן – כח הרצון.

זה לא היה קל. בחלקים אף סחבתי (גם) את התרמיל של איתי. אבל הוא התגבר והמשיך. כשהשריר ברגל היה נתפס – עשינו מתיחות- והמשכנו ללכת.

השעה הראשונה היתה קשה אבל בסיומה חיכו לנו ההורים שלי ליד בריכת הנופרים עם ארוחת בוקר. חבל רק שאת השקית עם הלחם הטרי והטעים שקנו לנו – הם שכחו בבית…

לא נורא – עם האוטו לקפה קפה בראש העין לקח 5 דקות.

בדרך ליער קולה עוברים ליד אלעד. הסימון לא היה ברור אז התגברתי על העקבה הגברית ושאלתי את הש״ג לגבי המסלול. הוא היה עסוק בתפילה ולכן לא דיבר אלא הנהן לי את הכיוון.

המשכנו בפארק המקיף את העיר לאורך הגדר ההיקפית. גם הילדים שפגשנו בדרך אמרו שיש יציאה. אבל… לא היא.

בשלב כלשהו מצאנו פרצה מתחת לגדר ומאחר ולא רצינו לפגוע בגדר (כפי שראינו שעשו לפנינו) השתחלנו דרך הפתח. דרך אגב – למי שתוהה – הגדר החשמלית עובדת… לא נעים אך לא נורא…

אחרי מנוחה וארוחת צהריים ביער קולה המשכנו עם נופי ארץ בנימין. הפסטורליה במלוא הדרה – מולנו במרחק 20 מטר צבי ישראל (או יותר נכון איילה חביבה) מקפץ ומאחורינו חיילי צה״ל יורים ומפוצצים.

בשדות בית נחמיה

איתי נח לו בפינת הזולה מתחת לעץ התות. קיבלנו גם מיץ קר וטעים בבית של איריס בעודנו ממתינים לעומר בר המצווה.

למסלול היום השני: לחץ כאן

אמש במהלך בר המצווה של עומר אמרה לי אחת האימהות כי היא עוקבת אחרי הבלוג (אבל לא מגיבה).

ראשית שמחתי לשמוע שיש מי שקורא את ההגיגים שאנחנו משגרים לחלל האינטרנט…

אבל שנית, רציתי לפנות אליכם בבקשה להגיב – איתי קורא בשקיקה כל מילה שנכתבת. בהפסקות מהליכה כשאנחנו יושבים ומרימים רגליים כדי להקל ומוציאים מימיה להרטיב את הגרון – תמיד נפתח האייפון ואנחנו עוברים על התגובות.

דרך אגב, אפשר להגיב גם בשם פיקטיבי – זה לא חשוב.

יום שלישי יוצא לדרך… מבן שמן ללטרון ומשם לשער הגיא. היום ההורים שלי (אני מקווה) יזכרו להביא את הלחם ובנוסף להתחלת הדרך יש לנו תגבור בדמות אחי דידי עם ביתו נעמי.

עלה נעלה…

כשאמא סיפרה לנו בטלפון על הגשמים בצור משה חייכנו ואמרנו שכאן מזג אויר נפלא. לא שכחנו להוסיף טפו טפו טפו…
ענן חולף הזיל כמה טיפות ואני בהפגנתיות שלפתי את השקית שהכנתי וכיסיתי את איתי. הענן הבין את הרמז והמשך הלאה.

מי שלא הבין וגם המשיך הלאה הם אנחנו.

כשהגענו למקום שהוא הנקודה הגיאומטרית הרחוקה ביותר מכל יישוב… החברים שלו הגיעו… הפעם גם השקית לא עזרה.

איתי רטוב בתוך השקית, אני ספוג ללא שקית והנעליים שלנו שוקלות פי 5 בגלל הבוץ.

איזה מזל שאורנה גרה במרחק כמה דקות והיא כבר בדרך ״להציל״ אותנו.
אני כבר מדמיין את כוס התה החם שאני עומד לחבק בקרוב.

על משקל הסרט הנחמד… חזרנו למסלול.

שאלה: מה משותף למרק, מקלחת ותה?
תשובות:
א. לכולם השתוקקנו כשרעדנו מקור רטובים מתחת לגשר
ב. את שלושתם קיבלנו אצל אורנה
ג. שלושתם היו הכי טובים מזה זמן רב
ד. כל התשובות נכונות
בין הפותרים נכונה יוגרל שבוע ברגל לאורך שביל ישראל…

קיבלתי גם חולצה יבשה ואפילו ניצלנו את ההזדמנות להחליף לגרביים יבשות (למרות שהנעליים עדיין רטובות).

אחרי מנוחה קצרה, אורנה החזירה אתנו אל הציר (עם קיצור טווחים קל) והנה אנו שוב בדרך לשער הגיא.

המשכנו ללכת בכיף. עברנו את נווה שלום והתחלנו בדרך בורמה לכיוון שער הגיא.

עננים חולפים הורידו טיפטוף קל שאפילו היה נעים ומרענן. אבל הטפטוף התגבר ושוב התחיל לרדת גשם.

הסתתרנו מתחת לעץ כמחסה ואז הם עברו. זוג בדרכו לירושלים עם מרכבה רתומה ל-55 סוסים (מסוג טריוס).

את ארבעת הק״מ האחרונים עשינו בנינוחות במושב האחורי.

מזל שהחנות של yellow פתוחה 24 שעות ואפשר לחכות לאמא עם שוקו חם ומאפה.

נו, אז מי צוחק אחרון? אנחנו ובגדול…

למסלול של היום השלישי לחץ כאן

אחרי לילה מפנק אצל טלי וצביקה (כן, ויתרנו על חוויית האוהל בגשם) אנחנו ממשיכים…

גשם זה טוב אבל אם אפשר- לא כאן או לא עכשיו.

אויר הרים צלול כיין וערפל כבד

דרך בורמה מאחורינו וכך גם נחל כיסלון. מזל שהיה פתוח בצובה ואכלנו צהריים מאוחרים. עוד עליה אחת (ארוכה) וסיימנו.

כך נראה ילד שבע וכך נראית הנעל שלו אחרי 4 ימי הליכה.

ואנחנו טיפסנו על כולם…

מנוחת הלוחם בצימר המפנק בעין כרם (התה על האש).

הגענו לעין כרם, ירושלים אבל כפי שכתבתי בפוסט השני ״לעיתים הדרך היא המטרה אולם במקרה שלנו הדרך היא האמצעי.״

הדרך היתה הדרך שלנו להגיע קרוב יותר האחד אל השני ואל עצמו (וכמובן לירושלים).

מחר אנחנו ממשיכים במסע בר המצווה ויוצאים למסלול של ערכים ומורשת בעיר.

למסלול של היום:לחץ כאן

אמש אכלנו ארוחת ערב משפחתית עם כל הדודים והדודות. איתי קיבל כומתה מסבא מוסלי וכל הכבוד מכולנו על סיום שלב א׳.

אחרי ארוחת בוקר (ושוב תודה לאילנה על החביתה) אנו יוצאים לחלק ב׳ של המסע – מסע בר המצווה אל הזהות של נער ישראלי יהודי חילוני.

התורה מצווה עלינו ציווי זה לזכור אבל אנחנו שכחנו. שכחנו גם את גירוש ספרד, עלילות הדם, הפרעות ועוד – ״שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו״.

במקרה הטוב זכרונות אלה נטמעו בזיכרון הקולקטיבי, ה-DNA של העם היהודי.

כדי לזכור ולא לשכוח, כדי למנוע את הפעם הבאה – תחנתינו הראשונה היא יד ושם.

עלינו בשביל משואה לתקומה והגענו לקבר הרצל ולחלקת גדולי האומה.

כשסיפרתי לחבר על המסע הציע שנעבור בכנסת ובגן הכנסת. אמרתי לו שזהו מסע של ערכים ומורשת ולצערי הכנסת לא עונה על אף אחד מהשניים.

אפילו לכאן לחלקת גדולי האומה נדחפו כמה פוליטיקאים שכלל לא עונים על הקריטריונים. גם במקום כזה שאמור להיות בלב הקונצנזוס, הפוליטיקה דורכת והורסת ברגל גסה.

חזון ומנהיגות צריך להוציא אל הפועל והם כרוכים במחיר גבוה. באנו לחלוק כבוד לאלה ששילמו את המחיר הגבוה מכל.

אנחנו יושבים ליד קברו של יחזקאל-חיים שנפל בקרב על קריית ענבים והוא רק בן 16 – שלוש שנים יותר מאיתי.

ההגדה אומרת שבאים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו. אבל ההגדה טועה
ואין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבמילואים.

המילים המתאימות ביותר הן לא שלי אלא של אלטרמן:

מגש הכסף/ נתן אלתרמן
… והארץ תשקוט , עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני.

היא לטקס תיכון . היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.
– אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים
בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום-הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,
ונוטפים טללי נעורים עבריים _ _
דום השנים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש הכסף
שעליו לך נתנה מדינת היהודים,
כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,
והשאר יסופר בתולדות ישראל

הצבעים, הריחות, הקולות והמראות של שוק מחנה יהודה המריצו את קרקור הבטן והכניסו אותנו לארוחה טעימה במסעדת סימה הידועה.

הנחת תפילין ראשונה בכותל.

הצנחנים בוכים בכותל/ חיים חפר

הכותל הזה שמע הרבה תפילות,
הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות,
הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות,
ופתקאות הנתחבות בידי אבינו.
הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נרמס לפניו,
הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים,
אך הכותל הזה לא ראה עדיין צנחנים בוכים.
הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים
הכותל הזה ראה אותם פצועים ושבורים
רצים אליו בהלמות לב, בשאגות, בשתיקה, ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.
והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים והם לוחשים: "איך אשכחך ירושלים,
אם אשכחך", והם קלים כנשר ועזים כלביא.
והטנקים שלהם- מרכבות האש של אליהו הנביא.
והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם
והם זוכרים את כל השנים הנוראות שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך עליו דמעות.
והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק,
והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב מתוק
והדמעות יורדות
והם מביטים זה בזה ובוכים.
איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים.
איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר, איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר.
אולי זה מפני שבני י"ט שנים, שנולדו עם קום המדינה, נושאים על גבם אלפיים שנה.

ואתה איתי רק בן י״ג שנים והתרמיל שלך מלא באותו המטען. אני מאחל לך שהרגליים שלך ימשיכו להוביל אותך בבטחה כמו בחמשת הימים האחרונים, כמו בשלוש עשרה השנים שחלפו. אני אשתדל תמיד להיות שם ולעזור לסחוב את התרמיל כמו בחמשת הימים האחרונים, כמו בשלוש עשרה השנים שחלפו.

אבא