הגעה מוקדמת לניו יורק – 5 בבוקר וכבר 26 מעלות בחוץ… עם המונית למלון לקח פחות מחצי שעה אבל כמובן שהחדר לא מוכן (טוב בכל זאת 6 בבוקר…)
השארנו את התיקים במלון ויצאנו להסתובב. הלכנו לכיוון בניין האמפייר סטייט ובדרך עצרנו לארוחת בוקר אמריקאית ראשונה – אומלט עם בייקון, פנקייק וכו'. היינו בין הראשונים בתור ומהר מאד מצאנו את עצמנו בקומה 86 מסתכלים על הנוף. ראות לא מדהימה אבל מנהטן פרושה לרגלנו מפסל החרות מדרום (שנראה
קטן למדי מכאן) ועד סנטרל פארק בצפון, מניו ג'רסי במערב ועד קווינס במזרח – נוף אורבני. המשכנו לקומה 102 – הנוף דומה…
בחוץ כבר היה מעל 30 מעלות אז לקחנו מונית לרחוב קנאל (canal st.) שם עברנו בין הדוכנים והילדים קנו מזכרות. כשחוצים את הכביש שמאלה מגיעים ל-little Italy ופתאום כל המסעדות הן איטלקיות ולא סיניות למרות שהסינים משתלטים על האזור. בארוחת הצהריים העייפות כבר נותנת אותות והגיע הזמן לחתוך למלון למנוחה קצרה. מקלחת ולישון (אוסי והילדים).
ב-4 אחה"צ יצאנו שוב – הפעם לכיוון סנטרל פארק. עברנו ב-FAO שוורץ וכמובן שהילדים לא יצאו בידיים ריקות. בכניסה היתה תזמורת מוזיקת נשמה כושית עם חצוצרות מסוגים שונים – הקצב שלהם פשוט מדהים. בחזית נמצאת חנות הדגל של אפל – חוייה. מפוצץ מאנשים שקונים כאילו שיש מכירת חיסול (ואין…) איתי נדבק בוירוס ויצא עם אייפד טאץ' חדש. ביקרנו את תשובה בפלאזה ואז נכנסנו לפארק – טבע אורבני. שבילי אופניים, מאות אנשים מסביב וסנאי אחד שמחפש אגוזים. בין הנדנדות לבין הסלעים, הילדים העסיקו את עצמם כשעה וחזרו מזיעים ועייפים (לא לשכוח שבחוץ מעל 30 מעלות ו-50% לחות).
המשכנו ברגל לטיימס סקוור מוקפים באורות ניאון מהבהבים ואלפי אנשים. עוד חיפוש מזכרות קצר ואיתי יצא עם חולצה של משפחת סימפסון – אחת התכניות האהובות עליו. משם מונית למלון, פיפי ולישון.
ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון.

הילדים קמו לקראת 6 שמשמעו 2 דברים:
1. הם התגברו על ה-jet lag
2. הצלחנו לעייף אותם אתמול…
אחרי ארוחת בוקר ניו-יורקית טיפוסית בדיינר המשכנו לאתר ground zero. פגשנו שוטר נחמד במקום, דיברנו על הפשע היורד וגם הצטלמנו איתו. האתר עצמו באמצע העבודות ולכן האפקט פחות – אותו בור ענקי אבל מצדדיו כבר בונים מגדלים חדשים וגם השלט עם כל השמות כבר איננו (כנראה עבר דירה). חצינו ברגל את באטרי פארק והגענו למעבורת של אי החרות.
כבר התחיל להיות חם…
על אי החרות הסתובבנו והקפנו את הפסל. כרטיסים לכניסה ולעלייה למעלה היו רק לעוד חודשיים… יש יתרונות לתכנון מוקדם…
בדרך חזרה ויתרנו על אליס איילנד ומוזיאון ההגירה כי מיהרנו למלון ולקחת את הרכב השכור, אבל כשירדנו מהסירה חמישייה של כושים משכה את תשומת ליבנו. הם העלו מופע רחוב אקרובטי מתובל בטקסטים כגון: Obama wants change – we want dollars. בשלב מסויים הם אספו ילדים מהקהל – כולל השלישיה שלנו – העמידו אותם בשורה ועשו סלטות מעליהם…
כשהגענו איתי ואני לקחת את הרכב הסתבר שלא שמרו לנו אותו. הלכנו לקחת לאיתי סנדוויץ וכשחזרנו כבר חיכה לנו רכב בתחנה קרובה.
בדרך למרטי ורובין עצרנו בקניון Jersey Gardens – קניון אאוטלט ענק ליד ניוארק. למותר לציין שלא יצאנו בידיים ריקות.
אצל מרטי חיכו לנו גם אלן ואישתו וגם דברה הבת, אכלנו ארוחת ערב וקישקשנו. השילוב של עומס, הפרשי זמנים וכו' הכניע את אלון כבר ב-9 בערב! שיא בלוני חדש!
ויהי ערב ויהי בוקר יום שני.

אני עדיין קם ב-4 אבל הילדים מושכים עד 6+. כנראה שעשיתי יותר מידי רעש כי רובין הצטרפה אלי בסביבות 5. כשאיתי קם הם יצאו לסיבוב הליכה וכשחזרו כבר הבית היה על הרגלים. ארוחת בוקר, התארגנות ויוצאים לדרך אבל לא לפני שציידו אותנו במפות נייר כי הם לא סומכים על טכנולוגיה…
הדרך לניופורט עברה חלק, מעט מאד תנועה, וכך באיחור קל של 15 דקות נכנסנו למועדון לארוחת הצהריים עם צ'אק וג'ניפר ועם בוב היקס. כבר בכניסה פגשנו את פוזיה עם מניזה ביתה ואוסי והיא התחבקו ארוכות.
המסעדה היתה יוקרתית והשירות איטי ומוקפד אז שלחנו את הילדים עם מכשיר קשר להסתובב בחוץ. הם חזרו עם מכנסיים רטובים (אלון) יידיים מלאות צדפות שהם אספו בים. בינתיים האוכל הגיע…
אחרי האוכל הילדים חזרו החוצה ואנחנו המשכנו לקשקש על המצב במזרח התיכון (בוב הוא פרופסור בנושא) ובכלל. כמובן שהילדים חזרו (לאחר קריאה בקשר) כשהקינוחים הגיעו. ישבנו במסעדה 5 שעות! היה ממש כייף.
פוזיה ומניזה הצטרפו לרכב שלנו ועשינו סיבוב נוסטלגיה בניופורט. אוסי הצטלמה בחזית התיכון העירוני, צילמה את הבית בו גרה (שהיה סגור) וכל הזמן הזכירה לנו מי גר באיזה בית. ברקע שמנו ברמקול שירים של שנות השמונים וגם לאוסי וגם לפוזיה היו דמעות בעיניים.
לאחר פרידה והבטחה של פוזיה לבוא לישראל, המשכנו בדרך והתחלנו לקצר טווחים לאולבני.
בלילה התמקמנו במארלבורו במלון ליד אגם אבל היינו כל כך עייפים שגילינו את האגם רק בבוקר.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי.

אחרי שהילדים סיימו לאכול את הבופה במלון (יותר נכון להעביר אותו לצלחת שלהם), המשכנו בנסיעה וב-11 (וקצת) היינו במעבדה של פפר באולבני. פגשנו שם את פפר ואת אלק (השותף של אוסי) לפגישת היכרות קצרה והמשכנו בדרך ל-1000 האיים.
כבר בבוקר חרשנו את הטלפון למצוא מקום לינה ליד האגם והצלחנו. כשהגענו גילינו עד כמה הצלחנו. גורדי, מנהל המקום התגלה כאיש מקסים שסיפר לנו על העיר והאזור. למשל גילינו שרוטב אלף האיים הומצא ממש כאן בקלייטון באכסניית אלף האיים. הוא גם המליץ לנו על מסעדה מעולה לארוחת ערב (Clipper Inn) ואיתי נהנה לאכול לובסטר בפעם הראשונה. כשחזרו למוטל ראינו את האש בוערת אבל היינו עייפים מכדי להצטרף.
במסעדה, טבע אלון מטבע לשון חדשה הראוייה לציון ולזיכרון עולם – אני הזמנתי סטייק גדול במיוחד (בידיעה שיהיה מי שיעזור לי). כשהסטייק הגיע, אלון הסתכל עליו ואמר: "נראה לי שזה אני, אתה והסטייק". וכך היה…
ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי

קמנו רעננים בבוקר ויצאנו לכיוון המרינה, בדרך עוד הספקנו לעשות קניות לארוחת בוקר. כשהגענו גילינו שאין סירות להשכרה. התחלנו להתקשר למרינות באזור (ברובן לא היתה תשובה ב-8 בבוקר) ובמקביל נסענו למרינת המפרץ הצרפתי. שם פגשנו את ווילברט שהשכיר לנו תמורת 200$ סירת פונטון ליום שלם. הסירה, איך אומרים, היתה בגיל של ווילברט ושניהם ראו ימים יפים יותר – אבל לא היינו בררנים ולקחנו. מסתבר שהעכבישים ידעו למה הם טווים את הקורים על הסירה הזו – היא לא הסכימה בשום אופן להניע, גם לא אחרי החלפת פלגים. ואז ווילברט הציע לנו חלופה – סירת אלומיניום קטנה.
אני כבר רציתי לקחת אותה לסיבוב מרוב ייאוש אבל אוסי התגברה כארי, עלתה על הטלפון ומצאה את רוזי ממרינת Chalk בפישרס לנדינג. 10 דק' נסיעה ועוד מעט ניירת וכבר אנחנו ממוקמים בסירת פונטון חדשה (יחסית) ומרווחת.
יצאנו לדרך ב-10, חצינו מתחת לגשר 1000 האיים והמשכנו בין האיים הרבים לכיוון טירת Boldt. כשהגענו לאי נקשרנו למעגן וביקרנו בטירה – הסיפור שלה יפה ועצוב – זוג שבנה את בית חלומותיו עד שהאישה נפטרה והגבר לא חזר למקום מעולם.
המשכנו עם הסירה בין האיים, עצרנו לדוג עם החכה שרוזי הלוותה לנו ועם התולעים שקנינו – אלון היה היחיד שיכול היה לגעת בהן… הדגים של נהר הסיינט לורנס נהנו מארוחה דשנה. הרגשנו את האכילות אבל לא תפסנו שום דבר – הכל בגלל הקרס של החכה שהיה בגודל מתאים לדייג לוייתנים. באנגלית אומרים if you can’t beat them – join them ולכן בכמה מקומות קשרנו את הסירה וקפצנו למים לשחות עם הדגים ואפילו שחינו ועלינו על אי אחד שיהיה עליו מבנה ישן ובעיקר צואה של שחפים והריח בהתאם (אבל את זה לא ידענו כשהתחלנו לשחות מהסירה…)
בדרך חזרה חצינו לקנדה (לפרוטוקול) וחזרנו לארה"ב, ניסינו שוב עם תולעת דחוייה אחת – אף אחד לא רצה אותה, אפילו לא הדגים… זרקנו אותה למים ב-3 מקומות שונים, מעל 10 פעמים וכלום. כשהתקרבנו למעגן, ממש מרחק של כמה מאות מטרים, המנוע שבק והסירה נעצרה. בירור קצר העלה כי הדלק נגמר. בירור קצר נוסף העלה כי יש מיכל רזרבי ושוב היינו בדרך.
כשהגענו לרכב והתחלנו ליסוע כולם היו רעבים אבל 5 דקות אחר כך כשעצרנו במזנון דרכים נחמד, אייל ואלון כבר ישנו. שעה מאוחר יותר אייל הודיע שהוא רעב והזמנו לו ארוחה במק דונלדס (גם להם יש, ממש כמו בארץ…) כשחיכינו ליד החלון של מק דרייב להזמנה, התעורר גם אלון וכך סגרנו את העניין במכה אחת. את המשך הדרך לניאגרה עשינו כשאוסי הצטרפה לילדים במושב האחורי וכולם ביחד (חוץ ממני…) ראו את הסרט של קרוקודייל דנדי בוידאו.
מהדרך גם הזמנו לנו מקום בשרתון ניאגרה והגענו ישר לשם ב-8 בערב. אחרי ארוחה קצרה שלקחה הרבה זמן עם שירות איטי במיוחד, יצאנו לראות את המפלים בלילה – מואר ומדהים. החנינו את הרכב, יצאנו את ארה"ב ברגל והלכנו לקנדה על גשר הקשת (rainbow bridge). עצרנו בכניסה לקנדה, ראינו את הנוף מהגשר (מחר נחצה עם הרכב) וחזרנו לפארק בצד האמריקאי שם עומדים ממש על שפת המפלים.
ב-11 בלילה, עייפים אך מרוצים, פיפי ולישון במלון.
ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי.

את הבוקר הילדים החליטו להתחיל בבריכה של המלון. אבל מה שנראה כייף מבחוץ התגלה קר מבפנים וכך אחרי דקות ספורות התייצבו 2 ילדים עם שפתיים סגולות ואמרו "די". אכלנו ארוחת בוקר במלון ויצאנו לדרך. עברנו את הגבול לקנדה עם הרכב, נסענו לאורך כביש המפלים עד לחניון.
השמיים היו מעוננים למדי – שילוב של עננים מלמעלה והערפל הסמיך של המפלים מלמטה – תמונה ערפילית למדי… כשהלכנו ברגל לכיוון מרכז המבקרים התחיל לרדת גשם. בהתחלה זרזיף אולם מהר מאד הוא התגבר. אלון ואני רצנו למרכז המבקרים ואילו אוסי איתי ואייל הצטופפו מתחת למטריה אחת כשאייל ואיתי לסירוגין דורכים לאוסי על הרגל.
הדבר הראשון שעשינו במרכז המבקרים הוא לקנות שכמיות גשם. באותו רגע זה נראה כרעיון טוב אבל מרפי היכה פעמיים – לא רק שהגשם הפסיק (כצפוי) אלא גם שקיבלנו עוד שכמיות גם בביקור במנהרות המפלים וגם בהפלגה על עלמת הערפל – בסופו של יום יש לנו 15 שכמיות גשם בצבעים שונים…
התחנה הראשונה היתה מנהרות המפלים – הולכים מתחת לאדמה ומגיעים לקיר של מים כשמסביב רעש תהודה מהדהד של מים נופלים. בדרך חזרה סיפרה מפעילת המעלית כי הם מאד שמחים שיורד גשם מאחר והם מאד זקוקים לו. ואנחנו חשבנו לעצמנו שיום אחד של ניאגרה בישראל פותר את בעיית המים שלנו לשנה שלמה.
משם המשכנו רגלית לעלמת הערפל כשאלון מלווה את ההליכה בקריאות "אני רעב" – נקניקייה בלחמניה סגרה את הפינה הזו. ההפלגה היא חוויה – הסירה עוברת ליד המפל האמריקאי ונכנסת ללב הפרסה של המפל הקנדי. מראות מרהיבים, רסס מים אינסופי ורוח מטורפת. לאלון קשרנו את השכמייה כך שרק העיניים מציצות והוא עמד לו עטוף בשכמייה כמו מוסלמית אדוקה…
בדרך חזרה הלכתי להביא את האוטו אבל שכחתי כמה זה רחוק ולכן לא לקחתי את האוטובוס. אחרי חצי שעה של דאגה סוף-סוף אוסי ראתה אותי מגיע לאסוף את כולם.
החלטנו להישאר בקנדה לארוחת צהריים. עשינו סיבוב קצר עם האוטו בעיירה ניאגרה פולס וגילינו שהיא דומה מאד לעזה… מעבר למרכז הסובב את אזור המפלים, השאר הוא slums למדי. נכנסו ל-downtown שנראה סביר ביחס לשאר והתמקמנו בבר-מסעדה ספורט וכך בעודנו ממתינים להמבורגרים שהזמנו, הילדים שיחקו ביליארד.
אחרי האוכל עלינו על הרכב וחזרנו לארה"ב. למעשה זו הפעם השלישית שהילדים נכנסו לארה"ב…
הנסיעה לאגמי האצבעות עברה ללא אירועים מיוחדים למעט לחץ קל מהספסל האחורי לגבי המלון ללילה (שלא מצאנו). המחשבה היתה שהאזור הוא מאד תיירותי ולכן לא תהיה בעייה, ובכן…
צדקנו.
כ-10 מייל לפני ווטקינגס גלן (היעד של מחר) ירדנו מהכביש הראשי ועל שפת אגם סנקה מצאנו מוטל חביב עם נוף לאגם, מסעדה קטנה ומעגן סירות. פסטורליה.
אחרי התארגנות אכלנו ארוחת ערב במסעדה שליד המוטל והילדים עשו תחרויות ריצה לאורך מזח הסירות הסמוך.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי.

התעוררנו לנו לבוקר פסטורלי מול האגם עם קולות המים המפכפכים סביב המזח. באופן טבעי היקיצה היתה איטית ורק לקראת 9:30 ירדנו לארוחת בוקר במסעדה על שפת האגם. הדרך לווטקינגס גלן היתה קצרה מהירה ואי אפשר היה לפספס את הקניון שבצד הדרך.
הנוף מרהיב – קניון צר עם המון מים זורמים מבריכה לבריכה, צמחייה ירוקה ועשירה במים, מפלונים נופלים הן בתוך הערוץ והן מהגדות פנימה והשביל מתפתל בין כולם. עלינו עד לגשר הרכבת בתוך הנקיק ושם עצרנו לחטיפים, שתייה ומנוחה בפארק המשחקים הקטן. את הדרך חזרה עשינו בשביל האינדיאני הצפוני לאורך שפת הקניון.
סופסוף פתרתי את הבעייה שהיתה לנו עד כה. מהארץ הבאתי מתאמים לחשמל אבל הפוך… מאמריקאי לישראלי – מה שכמובן לא ממש עזר. מזל שהיה לי מטען אמריקאי אחד לטלפונים ואת המחשב הנייד טענתי מהממיר של הרכב בנסיעות הארוכות. לאחר שלא מצאתי מתאם הפוך (לאמריקאי) חשבתי על הפיתרון הכל כך פשוט – קניתי תקע אמריקאי, חתכתי את הישראלי והינה יש לי מפצל ישראלי עם תקע אמריקאי המתאים ל-5 מכשירים. ובא לציון גואל.
המשכנו לקורנינג למוזיאון הזכוכית. מקום מקסים – קשה להאמין מה הם עושים עם זכוכית. המקום כולל הדגמות חיות, מופע ניפוח זכוכית וגם סדנאות. רוב הסדנאות דורשות 24 שעות לקירור התוצרים וכך הילדים "הסתפקו" בהתזת חול – כל אחד בחר כלי זכוכית, הדביק עליו מדבקות שונות ואז התיז עליו חול לקבלת מראה חלבי. כל אחד יצא עם "תוצרת" וכולם היו שמחים. בנוסף הסתובבנו במוזיאון, למדנו על סיבים אופטיים, ראינו עדשות שונות ובעיקר כלים מדהימים, פסלים ועוד.
בסיום הביקור יצאנו לקצר טווחים ליום המחרת ונסענו כשעתיים לכיוון האזור של הרשי/הריסבורג פנסילבניה והתמקמנו במוטל נחמד באנולה.
לפני ארוחת הערב עוד הספקנו לבקר ב-K-mart הסמוך ולהשלים קניות של חטיפים ועוד שטויות ואפילו ילקוט בית ספר לאלון. את ארוחת הערב אכלנו בדיינר הסמוך למלון – דיינר אמריקאי כמו שדיינר אמריקאי אמור להיות – העיצוב, השירות והאוכל.
ואפילו… הספקתי לעשות כביסה לפני השינה…
ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי

ארוחת הבוקר במוטל היתה חביבה ביותר (וגם ללא תשלום…) וכללה פנקייקס, וופל בלגי, cupcakes ועוד ועוד. לפני היציאה עוד ניסינו למצוא מלון בוושינגטון אבל ללא הצלחה.
נסענו לכיוון הרשי ונכנסנו לביקור במפעל ומוזיאון השוקולד. נחמד מאד למרות שהיה עמוס מאחר וזה סוף שבוע – רוב העומס היה בלונה פארק הסמוך. עשינו סיור ברכבת כשסביבנו שרות בובות של פרות בזכות שוקולד החלב של הרשי ותכונותיו התזונתיות הבריאות… מהרכבת ירדנו ישר לחנות כשאייל מוביל את כולנו ממדף למדף של שוקולד. לפני היציאה גילינו שיש סרט תלת מימדי אז נכנסו לראות. נחמד מאד – כולל אפקטים של תלת מימד, מים ורוח, תזוזות של הכיסא וכו' – ממש לונה פארק. האמריקאים פשוט גאונים – שילמנו 26$ כדי לראות סרט פרסומת של הרשי ואפילו נהננו.
יצאנו לקראת צהריים והתחלנו ליסוע לכיוון ארץ האמיש. עצרנו בדיינר חביב לארוחת צהריים אחרי שהזהירו אותנו מאוכל של האמיש (עוף מכובס) ואז המשכנו בנסיעה. הגענו לעיירה בשם "ציפור ביד" (Bird in hand) שם ביקרנו בשוק איכרים וקנינו פירות טריים שלא זכו להגיע לרכב אלא חוסלו עוד בדרך. משם המשכנו לסיור תיירותי בעגלה של אמיש עם עוד קבוצת תיירים והנהג לקח אותנו לסיור אצלו בחווה – רפת, שדות וכו'. איך אומרים? לא כצעקתה… מחד, הראה לנו את הפרדות איתן הוא חורש בשדה אך מאידך בתוך הרפת עומד טרקטורון לערבוב התערובת, משאבת דיזל שואבת מים מהבאר ועל הגג יש קולטים המפעילים נורות ואפילו מאוורר תקרה. כששאלתי, הוא ענה "המצב מסובך…" גם דור ההמשך הוא לא מה שהיה – הבן שלו הוא זה שעובד בחווה אבל מגיע לעבודה עם הטנדר שלו ובמקביל עובד כנהג משאית.
לאחר הסיור יצאנו לדרך לוושינגטון הבירה. בדרך אוסי התחילה לברר לגבי מלונות והיתה מודאגת לראות כי המבחר מצתמצם, המחירים עולים ובכלל המצב מדאיג… אני ניסיתי לזכור איך ליסוע בעוד אוסי מחפשת לנו מלון באינטרנט וכמובן שמצאנו את עצמנו בדאון-טאון לנקסטר במקום על הכביש המהיר ואז מכבי האש סגרו את הכביש… סוף טוב הכל טוב – מצאנו את הדרך והמשכנו. מה שעוד לא מצאנו הוא מלון…
לבסוף היה לאוסי רעיון – hotwire – אתר שעבד עבורה בברצלונה וברומא ואכן לא הכזיב גם בוושינגטון. היא מצאה לנו מלון בשם רוג' (Rouge), מטר וחצי מהבית הלבן עם חדר ענק – למעשה סוויטה/דירה בפחות מ-200$ ללילה.
שעה אחר כך כבר התרווחנו בחדר ולאור העייפות החלטנו לוותר על ארוחת הערב (לא בלי מחאות של הילדים…)
ויהי ערב ויהי בוקר יום שמיני

קמנו לבוקר חם אבל לפחות פחות לח מניו יורק. יצאנו לכיוון המוזיאונים ובדרך עצרנו לארוחת בוקר (בית קפה שמגיש רק קרפים…) בנוסף עצרנו גם ליד הגלעד של וושינגטון ולקחנו כרטיסים לעלייה ב-18:30 (הראשונים שהיו). משם המשכנו ברגל לכיוון המאל (the mall). הילדים ואוסי היו על סף עילפון מהחום (וההליכה) אז עצרנו להתרעננות בטירה של הסמיטסוניאן. לבסוף הגענו למוזיאון החלל – היעד של היום.
מוזיאון מדהים. בילינו שם את כל היום. מטוסים, טילים, חלליות ועוד – הכל בגודל אמיתי. מיצגים אינטראקטיביים לילדים ועוד. נכנסנו גם לראות סרט מדהים על מסע לכוכבים על תהליך היווצרות היקום, תהליכים שעוברים כוכבים והצפי שכדור הארץ יבלע בשמש בעוד 5 ביליון שנים (מזל שלא 5 מיליון… ;-)
יצאנו אחרי 5 והלכנו לאיטנו לכיוון גלעד וושינגטון. בדרך עצרנו לגלידה ושתייה, עברנו בגן הפסלים וטבלנו את הרגליים במזרקה ואפילו האכלנו סנאים בבייגלה! לגלעד הגענו בדיוק בזמן ועלינו לראות את הנוף של העיר מגובה של 500 רגל.
בדרך חזרה עוד עברנו דרך הבית הלבן – חבל שאין יותר סיורים אלא צריך להזמין חודשים מראש. עמדנו מרחוק וצילמנו כמו כל שאר התיירים.
הגענו למלון שחוטים מעייפות והחלטנו לבדוק את המסעדה של המלון (בעיקר כי לא היה לנו כוח ללכת למקום רחוק יותר…) היה מוצלח ביותר. מי שעשה את העסקה הטובה ביותר הוא אלון – הוא הזמין וקיבל סטייק ברוטב עם אספרגוס והתענג על כל ביס.
ויהי ערב ויהי בוקר יום תשיעי

קמנו מוקדם כדי להוציא את האוטו מהחנייה ויצאנו לדרך. לקחתי את הילדים לארוחת בוקר בדניס – ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית – עתירת בייקון, ביצים ופנקייס. משם המשכנו לפארק מיים חביב בשם Pirates Cove שנמצא כחצי שעה דרומית לעיר. הפארק הוא בעצם בריכה ענקית עם מתקן משחקים גדול ומקפצות למים העמוקים. הכניסה לכל המשפחה עלתה פחות מ-35$ אבל הכייף היה שווה הרבה יותר. איתי התאמן על קפיצות ראש מהמקפצה, אייל על סלטות ואלון עשה קפיצות פצצה למופת.

אחרי שעתיים וחצי מיצינו את המקום, התקלחנו והתקפלנו. המשכנו לקניון אאוטלט ענק בשם Potomac Mills (ותודה לדוידי על ההמלצה). קנינו מכל הבא ליד – בגדים, נעליים ואפילו מזכרות בחנות של דיסני. לקינוח שחררנו את אוסי להסתובב לבדה ושלושת המוסקיטרים הלכו איתי לסרט החדש של הדרדסים. ב-9 בערב נפגשנו שוב וחזרנו העירה.
בדרך למלון עשינו סיבוב סביב גבעת הקפיטול המוארת, עברנו שוב ליד גלעד וושינגטון ועצרנו ליד הגלעד של לינקולן – אוסי עלתה לשם עם הילדים. את הבית הלבן ראינו מרחוק (אי אפשר להתקרב ברכב) והיידה למלון. 4 פרקים ברצף של פיניאס ופרב, פיפי ולישון.
ויהי ערב ויהי בוקר יום עשירי

בוקר איטי עבר על כוחותינו – אוסי והילדים ישנו עד מאוחר (הכנה לחוף המערבי…) ואילו אני סיימתי את הספר על מאדם קירי והתחלתי וסיימתי את זהות כפולה של רם אורן. ב-11 יצאנו לדרך…
לקחנו מונית למוזיאון הטבע ובילינו שם את היום עם תולדות המין האנושי, התפתחות החי והצומח על כדור הארץ, יונקים ועוד. ראינו גם סרט איימקס מדהים על 2 חוות – האחת באפריקה שם מגדלים פילים יתומים ומחזירים אותם לטבע והשנייה עושה דבר דומה עם אורנגוטאנג באינדונזיה.
אוסי קבעה לערב עם קלאודיה – חברתה מקולומביה מימי ניופורט אותה לא פגשה 30 שנה. רצינו לחזור למלון מוקדם כדי להתארגן ולנוח אבל אלון לא ויתר על אוהל הפרפרים ופשוט נעמד בתור. הכרטיסים הקרובים היו לשעה 5 וכך רק ב-5:30 יצאנו סופסוף מהמוזיאון. אבל… היה שווה – פרפרים בצבעים וגדלים שלא ראיתי עפים סביבנו – את איתי הם אהבו במיוחד ומספר פעמים נחת לו פרפר על האצבע ונח מעט. ביאליק היה נהנה…
בינתיים גם פוזיה נכנסה לתמונה וכבר יש לנו מפגש איחוד מרגש מורחב. יצאנו לדרך לאסוף את פוזיה משדה התעופה אבל כשהטיסה שלה איחרה בשעה המשכנו לבית של קלאודיה ומייק. הם גרים על שפת הפוטומק בבית גדול ויפה וכשהילדים ראו את המרתף הם לא רצו לעלות לארוחת בוקר – פינג פונג, ביליארד, משטח אימונים של גולף וקולנוע ביתי…
המפגש עם קלאודיה היה מרגש וישבנו לארוחת ערב במהלכה גם הגיעה פוזיה במונית מהשדה. המדהים הוא ש-29 שנים לא היה קשר ופתאום לפני 3 שבועות קלאודיה יצרה קשר בפייסבוק עם אוסי ופוזיה ו-3 שבועות אח"כ אנחנו שם…
ישבנו יחד עד אחרי חצות כשמרי (אחותה של קלאודיה) הצטרפה בסקייפ מפרו. כשהילדים על סף התמוטטות נאלצתי לגרור את אוסי ופוזיה לאוטו.
חזרנו העירה ופוזיה הצטרפה אלינו למלון ללילה. את האוטו השארנו ברחוב בתקווה שלא יפרצו אותו כפי שהפחידו אותי במלון (זה לא קרה).
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד עשר

גם הבוקר הזה התחיל לאט – לא פלא בהתחשב בכך שהלכנו לישון אחרי חצות. ב-7 כבר הזזתי את הרכב לחניון כי צריך היה לפנות את הרחוב אבל לא היה לי עם מי לדבר עד אחרי 9… לאט לאט הם התחילו לקום (כולל פוזיה) ורגע האחרון נכנסנו לארוחת הבוקר – סוגרים ב-10:30. עד שגמרנו להתארגן כבר היה 12 ופינינו את החדר.
בדרך עצרנו בסניף דואר כדי להיפטר מחלק מהקניות שלא נזדקק להן במהלך הטיול. אוסי קנתה תיק גדול וארזנו לתוכו את כל מה שאנחנו לא צריכים. אחרי שגמרו לשקול אותו וקבעו את המחיר, מדדו את התיק והודיעו לי שהוא גדול מדי למשלוח. ניסיתי להסביר להם שהתיק מלא אוויר למעלה כי הם משכו בידיות אבל ללא הועיל – אין עם מי לדבר… קניתי סרט דביק, מעכתי את התיק והוצאתי את האויר והדבקתי אותו עם הסרט. וראה זה פלא – הגודל כן בסדר למשלוח – כמובן שהם לא ויתרו על שקילה חוזרת (אולי חשבו שהמשקל של הסרט הדביק ישפיע…???) הם כל כך מרובעים שקשה להאמין. האמת היא שהסיפור עוד יותר מצחיק – ניסיתי לברר בבוקר כמה עולה לשלוח את החבילה? התקשרתי לשני סניפים שונים וניסיתי לשאול כמה עולה משלוח של פאונד למיאמי – הם לא יודעים. לבסוף קיבלתי את התשובה – יש מכשיר. שמים את החבילה על המכשיר ורושמים את המיקוד של היעד ואז המכשיר אומר להם כמה זה עולה. כנראה שעל פעולת כפל של משקל במחיר לא שמעו בדואר האמריקאי – ואולי הם בעצם הם יודעים בדיוק עם מי יש להם עסק…
החלטנו לוותר על מוזיאון השואה ולהסתובב בג'ורג'טאון במקום. טעות… הילדים התשתעממו לגמרי – חנויות יוקרה ומסעדות פלצניות. בערב זה נחמד אבל במשך היום עם ילדים – חסר כל טעם. אוסי קיבלה פס להסתובב לבד עם פוזיה ואני ניסיתי לשעשע שלושה ילדים ללא הצלחה. אחרי שעה של הסתובבות ויתרנו על התענוג וחזרנו לרכב. נפרדנו מפוזיה וכיוונו את ה-JPS לכתובת של המלון בניו יורק (הספקתי להזמין בבוקר כשכולם ישנו). ל-DVD הכנסנו את הסרט של קינג-קונג והוא ליווה אותנו עד כמעט הכניסה לניו יורק. בדרך גם הספקנו לעצור לארוחת צהריים מאוחרת/ערב מוקדמת בדניס.
הנסיעה עברה חלק למעט פקקים בברוקלין וקווינס ולקראת 8 בערב הגענו למלון. אייל ואלון עוד היו רעבים אז לקחתי אותם לדומינוס פיצה של שדרת רוקאווי לא רחוק מהמלון.
והינה תם ולא נשלם הפרק של המזרח (עוד מחכה לנו אורלנדו).
ויהי ערב ויהי בוקר יום 12

קמנו ב-7 כדי להגיע בזמן לשדה התעופה אבל כשגילינו את מכונת הוופל הבלגי בארוחת הבוקר לא ויתרנו וכל ילד קיבל וופל טרי וטעים. בכל זאת הגענו בזמן לשדה, נפרדנו מהרכב (בצער) ועלינו לטיסה לסן פרנסיסקו. חשבנו לקנות סנדוויצ'ים בשדה כי "לא נותנים אוכל בטיסה" אבל כשראינו את המחירים החלטנו שכבר ניסתדר על המטוס – וכך היה. למרות ההפחדות חילקו במטוס חטיפים ושתייה – וכשאלון רצה סנדוויץ' הוא עלה פחות מאשר בשדה…
הילדים הופתעו לגלות שהמרחק מניו יורק לסן פרנסיסקו הוא כמחצית המרחק מתל אביב לניו יורק כשבדרך עוברים את הים תיכון, אירופה והאוקינוס האטלנטי… ב-3/4 הדרך עוברים מעל אגם (כנראה מלוח) ענק בצבע אדום – דרומית לסולט לייק סיטי – מעניין מה זה? נראה מאד מוזר מגובה של 11 קילומטר…
נחתנו בסן פרנסיסקו ולקחנו את הרכב בשדה התעופה. אותו דגם כמו הקודם אבל… בלי הפינוקים… הילדים התאכזבו שאין DVD אבל לפחות מרווח. למזלי, לא בניתי על DVD מלכתחילה ויש לנו את כל מה שצריך לנסיעות הארוכות – DVD על המחשב הנייד, אייפד למשחקים וסרטים וגם חיבור אודיו למערכת השמע של הרכב.
כבר בשדה התעופה בניו יורק הזמנו דרך הטלפון של אוסי מלון בסן פרנסיסקו. החלטנו לוותר על מיקום מרכזי (לאור המחירים) וקיבלנו ב-130$ את ההאייט ריג'נסי בבורלינגיים – 5 דק' מהשדה. נסענו למלון לשים את המזוודות וגילינו מלון מפואר וגדול. הילדים לא הצליחו להבין כיצד שני המלונות – של אתמול ושל היום – עלו אותו דבר ככשניהם בקרבת שדה תעופה מרכזי וההבדל הוא כה גדול…
עוד בארץ סיפרתי לילדים על רשת מסעדות בניהנה ועל איך הטבח מבשל על השולחן. עד כה לא יצא לנו להגיע לאחת כזו – עד כה… בכניסה למלון עם הרכב שאלה אותי אוסי מה כתוב על השלט שמולנו. היה כתוב: Benihana water view.
ואכן – אחרי ששמנו את הדברים בחדר, התיישבנו חמישתנו סביב שולחן כשג'ו (ממקסיקו) מלהטט בספטולה, מעיף קערות אורז מטוגן באויר (ותופס!) ואת התבלינים, אחרי השימוש, הוא זורק באויר ותופס בכיפת כובע הטבחים שלו. ארוחה שהיא מופע! ואפילו מאד טעים…
המשכנו העירה. עלינו על הגבעה וירדנו את רחוב לומברד המפותל, עשינו סיבוב בציינה טאון (אבל לא העזנו לצאת מהאוטו כי היה פחות מ-15 מעלות בחוץ) ולבסוף חנינו ליד פיר 39 – פיר הדייגים.
בילינו שם שעתיים בין החנויות המקסימות וקנינו מזכרות ושאר מיני שטויות (כגון פד לעכבר לשמאליים). לא שכחנו לבקר גם את אריות הים שישנים להם על המזח הצף ליד. קפואים אך מרוצים חזרנו לאוטו והחלטנו שהסיבוב לא יהיה מושלם ללא גשר הזהב ולכן נסענו אליו, חצינו אותו ועצרנו לתצפית מרהיבה למרות הערפל שממש "שכב" על ראשי הגבעות והבניינים הגבוהים. אנחנו צפינו מתוך האוטו (זוכרים שקר?) ואיתי ואלון הפגינו אומץ ויצאו החוצה לצלם בוידאו.
את הדרך חזרה למלון עשינו לפי וייז וכך נמנענו מהפקקים שהמפה של גוגל הכניסה אותנו לתוכם בדרך הלוך. בחזרה לחדר התרסקנו כולנו למיטה ואפילו אוסי אמרה שתתקלח מחר…
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלושה עשר

קמנו בבוקר ורצנו ישר לג'קוזי (הילדים ואני). בחוץ קור כלבים אבל המים חמים ונעימים. ויתרנו על ארוחת הבוקר במלון ונסענו לדניס לאכול (אוסי הודיעה שזו הפעם האחרונה). משם המשכנו לחפש לאיתי סנדלים אחרי שראינו שלא רק הסקוטש לא תופס אלא האצבעות שלו כבר בולטות מלפנים…
מצאנו אאוטלט של נודסטורם אבל לא היו להם סנדלים. מה שכן היה להם זה מבחר אדיר של בגדי מעצבים במחירי חיסול והיה קשה לנתק את אוסי מהמקום. שוב הוכחנו שאנחנו טובים בלהתכונן ליום האתמול וקנינו נעליים לאלון, איתי ואוסי כי מאד קר. ברגע שהתחלנו ליסוע מזרחה לכיוון יוסמיטי נעשה חם… דרך אגב, סנדלים לאיתי לא מצאנו.
נסענו לכיוון יוסמיטי עד שקרקורי הבטן של הילדים גברו והחלטנו לעצור לאכול צהריים. עצרנו בסיזלר והילדים התקשו להאמין למראה בר הסלטים הענק. מול הסיזלר היתה חנות מוזלת של בגדי מעצבים אבל אוסי ויתרה. נכנסנו למייסיס לחפש סנדלים לאיתי – אלון ואני מצאנו את השירותים ואילו אוסי ושני הגדולים שוב לא מצאו סנדלים…
המשכנו בדרך לכיוון יוסמיטי. עוד בבוקר לאחר שנואשתי מלמצוא מקום בתוך יוסמיטי הזמנתי לנו קבינה בחניון ממש ליד הכניסה לפארק. אומרים שלדברים טובים קל להתרגל והפוך הרבה יותר קשה. אם זה נכון – הולך להיות לנו מאד קשה. מהאייט ריג'נסי אנחנו עוברים לקבינה ביער עם שירותים ומקלחות משותפים. עצרנו בדרך בגרובלנד לעשות קניות לערב ולמחרת בבוקר. החניון נראה מאד נחמד – יש מקום לקרואנים, אוהלים וכן בקתות כמו שלנו – מיטה זוגית, 2 מיטות בודדות, שולחן ושני כיסאות – מאד מינימליסטי אבל טובל בירוק ועל שפת נחל זורם. הלכנו עם הילדים להסתובב ומצאנו במקום מרכז "פעילות" – שיחקנו מיני גולף, כדורעף ואפילו בדקנו את המים של הנחל.
בינתיים התחיל להתאחר והחלטנו להשאיר את הילדים לשחק וללכת להכין אוכל. נעזרנו בשכיננו הטובים שהשאילו לנו מצית ובתוך מעגל אבנים קטן ליד הבקתה הבערתי אש בגחלים שקניתי. רשת לגריל לא מצאנו אז החלטתי לנקוט בשיטת המערב הפרוע – ניסרתי ענף ארוך המתפצל ל-3 ועוד אחד המתפצל לשניים. את הראשון השחזתי למין מזלג/קלשון ואת השני תקעתי באדמה בתור משען. על המזלג המאולתר שיפדתי סטייקים, תירסים ובסוף גם מרשמלו – ארוחת מלכים! אוסי גם דאגה לנו לבקבוק יין ואפילו פירות לקינוח.
לקראת 10 הילדים היו על סף התמוטטות אז סידרנו להם את המיטות.
ויהי ערב ויהי בוקר יום ארבעה עשר

התעוררנו אחרי לילה מועט שינה – אלון ישן איתנו במיטה ולא הפסיק להסתובב ולבעוט בנו. ארוחת הבוקר כללה דגנים עם חלב (corn-pops כמו שאהבתי בתור ילד בלוס אנג'לס) ורק אוסי רצתה לחם עם גבינה. התארגנו, החזרנו את המפתח ויצאנו לדרך ליוסמיטי.
הנסיעה עד לכניסה לפארק ארכה כרבע שעה כך שהיינו שם מוקדם למדי (לפני 9). שמנו את האוטו בחניון ולקחנו אוטובוס למרכז המבקרים שם אוסי בחרה לנו מסלולי הליכה בעוד הילדים ואני עוברים על המיצגים של היווצרות העמק.
יצאנו ברגל למפל יוסמיטי התחתון – כ-20 דקות הליכה. אוסי התמקמה על ספסל והילדים ואני התחלנו לטפס על הסלעים לכיוון המפל. הגענו ממש קרוב – היה שם רסס חזק וקשה היה לצלם אבל החוויה היתה נהדרת. חזרנו לאוסי והמשכנו לכיוון האחו. חצינו את הנחל על גשרי עץ והתיישבנו על גזע שנפל לארוחת חטיפים ופירות. המשכנו לאחו עצמו ודרכו למגרש החנייה.
הילדים לא ויתרו על מזכרות ממרכז המבקרים ומשם התחלנו את הדרך לכיוון פרזנו. עצרנו ליד אל קפיטן וקיווינו לראות מטפסים אבל כנראה שגם להם חם מידי. בדרך החוצה הילדים ואני עוד עצרנו לסיבוב קצר במפל הינומת הכלה ומשם המשכנו בנסיעה. אלון נרדם, אייל ניקר וגם אוסי עצמה עיניים כך שעשינו במהירות את הדרך עד כחצי שעה מפרזנו שם החלטנו לעצור לאכול פיצה. בין ביס לביס, הילדים התחברו עם ילדים מקומיים ושיחקו ביחד ביליארד.
חיפשנו אופציות לינה בעמק המלכים אבל אוסי היתה עייפה כך שמהר מאד "התפשרנו" על פרזנו והזמנו חדר באכסנייה מומלצת. כשהגענו (ב-6 בערב) החלטתי לפנק את המשפחה ושדרגתי לסוויטה (במחיר של 140$ כולל ארוחת בוקר…) בדיוק דקה אחרי ההתמקמות בחדר, הילדים כבר דהרו עם בגדי הים לבריכה.
שארית היום עברה עלינו בבריכה ובג'קוזי הסמוך. בסביבות 8:30 הילדים הודיעו שהם רעבים וגם אוסי הודיעה לי שאין יותר בגדים נקיים אז לקחתי את הילדים והכביסה "לטיפול". המכבסה בדיוק נסגרה אבל את הילדים הרגעתי עם ארוחה מהירה במקדולנד.
ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישה עשר

התעוררתי מוקדם ולקחתי את הכביסה לשטיפה, בינתיים גם אוסי והילדים התעוררו והתארגנו. אחרי ארוחת בוקר במוטל (שוב היתה מכונת וופל…) יצאנו לדרך לעמק המלכים. הנסיעה מפרזנו ארכה כשעה וחצי וכשנכנסנו לפארק הלכנו לבקר את גנרל גרנט שהוא העץ העבה ביותר בעולם.
משם המשכנו בנסיעה בכביש המפותל והיפה בתוך היער לתוך העמק ופנינו לכיוון אגם Hume. העמק הוא מדהים ביופיו אבל המראה של האגם הכחול והמוקף בעצים הזקופים עוד עולה עליו. התיישבנו על שפת האגם והצטערנו שלא לקחנו את הלודג' הסמוך ללינת לילה.
המשכנו בנסיעה לכיוון פארק הסקוייה ובתוכו המשכנו על אוטוסטרדת הגנרלים לכיוון גנרל שרמן שהוא העץ הגדול ביותר בעולם (הוא בן 2200 שנה וגובהו 84מ'). השארנו את הרכב בחניון ועשינו את המסלול הרגלי ביער לכיוון העץ – הוא אכן מרשים מאד. אוסי והילדים ירדו לכביש ואני עליתי להביא את הרכב מהחניון.
מאחר ומיהרנו להגיע ללוס אנג'לס, המשכנו בנסיעה רצופה כנשנשאר לנו בפה טעם של עוד מהפארקים המדהימים הללו.
הנסיעה ללוס אנג'לס עברה חלק כשהילדים צופים בסדרת משפחת סימפסון במושב האחורי וכך הגענו לחווה של רוני בשעה 7. כשהגענו גילינו שבמקום מתנהלת חתונה… היה נחמד מאד לפגוש שוב את רוני וליסה ואת כל הילדים. ישבנו על כוס יין (קברנה סוביניון של סמלר כמובן) וקשקשנו והילדים שיחקו ביליארד.
כשהגיע זמן ארוחת ערב, יצאנו ב-3 מכוניות למסעדה האיטלקית הסמוכה. בילינו עד אחרי 10 כשהילדים (שלהם) התחילו להימרח… ונפרדו לא לפני שקבענו להיפגש שוב ביום שלישי בחווה כדי שהילדים יוכלו להנות ולשחק ביחד.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שישה עשר

אמש נפלתי שדוד אחרי נהיגה ארוכה ורק בבוקר גיליתי שאוסי והילדים לא הצליחו להפסיק לראות את הסרט טיטניק ונשארו ערים עד 1 בלילה. גיליתי את זה כשהם לא הצליחו להתעורר בבוקר… הגענו לארוחת הבוקר בדקה ה-90 אבל הספקנו להכין וופל לילדים ואפילו למלא לנו את הצלחות.
אחרי הארוחה יצאנו לדרך. עברנו דרך שרמן אוקס והראיתי לילדים את הבית שבו גרתי (הם לא ממש התרגשו ועשו לי טובה כשיצאו מהאוטו להצטלם לידו). המשכנו בנסיעה למולהולנד דרייב וראינו את העמק מלמעלה (בעיקר את הערפיח). המשכנו לבל אייר ובברלי הילס וראינו את תחרות הבית הצועק "שופוני" – היו גם בתים יפים… ומשם לפיר של סנטה מוניקה שם חנינו.
הסתובבנו על הפיר שהוא מקום שוקק חיים. הילדים נסעו ברכבת הרים והתחרו בכל מיני ביתני לונהפארק. המרחבים של החוף עשו לנו חשק אז שכרנו אופניים לכולם (אלון ישב בנגרר מאחורי) ויצאנו לסיבוב לכיוון וניס ביץ'. בדרך ראינו גם סקייט פארק כשבני נוער מדגימים פעלולים. המשכו לטייל בין הדוכנים ואיתי נמשך לדוכן של כלי נגינה שם אפשר היה להתאמן בנגינה. אחרי שבועות שלא נגע בגיטרה הוא ממש רצה להתאמן מעט אבל בזבז את רוב הזמן על כיוון הגיטרה שלא ממש היתה מכוונת (אחד המיתרים אפילו לא היה מחובר…)
חזרנו לדווש לכיוון הפיר והחזרנו את האופניים. ממול משך את עינינו דינוזאור – ובכן, לא ממש אבל דומה – לטאת איגואנה ענקית ומדהימה שבעליה הביא לצורך צילומים (תמורת תשלום – שמה בישראל הוא גרין טיפס Green Tips). אלון הוקסם מחד אבל מאידך סבל את מצוקתה של הלטאה והתלונן לאוסי שמכריחים אותה לעבוד…
קרקורי הבטן משכו אותנו לעבר מסעדת "בבה גמפ". מסתבר שהאמריקאים גאוני שיווק עוד יותר משנתתי להם קרדיט – לאחר הסרט המצליח שהכניס מאות מיליונים, הם הקימו רשת מסעדות המבוססת על הסיפור הדימיוני ובונה על המוניטין שלו. אבל מה? היה טעים… אפילו אייל שהתעקש על מנת צדפות למרות נסיונות השכנוע שלי שהוא לא יאכל את זה – טרף 22 צדפות מתוך 25 שהיו במנה שהזמין, וגם זה רק כי הוא הסכים לתת לאלון שתיים ולאיתי אחת. הבעת התענוג שהיתה על פניו היתה שווה הכל.
חזרנו לאוטו ונסענו לחפש לאיתי סנדלים בחנות נורדסטרום אולם זו היתה טעות. גם לא היו סנדלים וגם אוסי היתה עייפה מכדי לעשות קניות וכך נשארה עם תאוותה בידה פעמיים – בסן פרנסיסקו כשלא היה זמן ובלוס אנג'לס כשהיתה עייפה – אולי פעם שלישית גלידה? אז ליתר ביטחון עצרנו לגלידה בבן אנד ג'ריס…
חזרנו לאוטו ונסענו להסתובב בהוליווד. חנינו ליד שדרת הכוכבים והלכנו עם המבט ברצפה כשאנחנו דורכים על פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, סילבסטר סטלון וחבריהם. מול התיאטרון הסיני היתה המולה גדולה – פרימייר של סרט חדש שלא הכרנו אותו או את השחקנים אבל זה לא הפריע למאות אנשים להצטופף מאחורי גדרות ולצרוח כמו משוגעים בכל פעם שבלורית אחד "הכוכבים" נראתה מרחוק. כשאחד מהם חצה את הכביש וניגש לחתימות ההיסטריה עלתה בכמה דרגות. זה היה מעניין לראות אבל בעיקר לא אפשר לנו לראות את הטבעות הידיים והרגליים ולכן הסתפקנו בכוכבים על הרצפה.
התחיל להיות מאוחר ולכן חטפנו משולש פיצה בדרך לאוטו וחזרנו למלון. שם גילינו שהברכה והג'קוזי פתוחים עד 10 והילדים רצו לשים בגדי ים ובילו עד שהשומר סגר את המקום.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שבעה עשר.

קמנו בבוקר ואכלנו ארוחת בוקר במלון. יצאנו להוליווד להשלים את החסר ובדרך עצרנו ליד השלט הגדול כדי שהילדים יוכלו להצטלם לידו. המשכנו משם לתיאטרון הסיני וראינו את כל ההקדשות וההטבעות ידיים ורגליים. כשיצאנו משם הילדים מאד רצו להיכנס למוזיאון השיאים של גינס. הם נכנסו עם אוסי ואני הלכתי להביא את האוטו.
הם יצאו לאחר כשעה ואז המשכנו לשוק האיכרים על פיירפקס. חנינו מול Ross אבל שוב אוסי לא הרגישה טוב ולא רצתה לעשות קניות. איתי כעס כי לא עצרנו בחנות מוזיקה כפי שביקש אבל התרכך כשהבאתי את מגשי הסושי לשולחן לארוחת הצהריים. אייל מצא חנות פסנתרים (במפה) אבל לא הצלחנו למצוא אותה בשטח אז יצאנו לדרך לסנטה מוניקה לחפש סנדלים לאיתי. אוסי מצאה סנדלים אבל במחיר לא אטרקטיבי אז איתי נשאר עם נעליים וכפכפים…
המשכנו לחווה של רוני אבל הפעם דרך כביש מס' 1 לאורך החוף. נסענו עד מליבו ואז עלינו לחווה. רוני הגיע ולקח אותנו עם מייקל לסיבוב בחווה. ראינו את החיות והגפנים, ראינו את החניון המדהים של הקרוונים המשוחזרים משנות ה-50, עלינו לתצפית ליד המשרד וביקנו במרכז הטעימות של יינות סמלר. בדרך חזרה נסענו למחסן הרכבים וראינו את המכוניות משנות ה-20 וה-30 – כל אחת והסיפור שלה וכן את העגלות. אז הגיע החלק הטעים – עצרנו ליד שיח גרגרי יער בטעם שקשה לתאר. הילדים (ואנחנו) טרפנו בכל פה. משם המשכנו לשיחי פטל עם פרי שחור ובשל וגם שם נהננו מהטעם. אח"כ הגיע זמנם של אחרים – אלון סחב לאורך כל הדרך שקית גזרים ואחרי שסיימנו לאכול פירות עצרנו ליד הזברות והאכלנו אותן בגזר (וגם את הסוס שגר ממול).
חזרנו לחווה ופגשנו שם את תמי (ביתו הבכורה של רוני) ועוד אורחים והתיישבנו לארוחת ערב. ליסה הכינה המבורגרים קטנים וטעימים על האש וכולנו (חוץ מאוסי) אכלנו. אחרי האוכל הגיע זמן השעשועים – הילדים של רוני הביאו 2 טרקטורונים ואופנוע אחד והתחילו להשתולל על הדשא הגדול ובין העצים. אחרי חצי דקה, הילדים שלנו איבדו את הבושה וביקשו (וקיבלו) סיבוב. איתי יצא עם תמי על הטרקטורון הגדול ואחריו אלון ואייל בינתיים רכב עם רונית (הוא רק לא הסכים לחבק אותה עד ששמתי או את הידיים סביב מותניה…) אחרי שהסיעו אותם סיבוב או שניים הם כבר ביקשו (וקיבלו) לנהוג ומשם הדרך היתה קצרה לנהיגה עצמית ולבד.
אחרי שסיימו אם הטרקטורונים, ביקש איתי (וקיבל) סיבוב על האופנוע ואחריו אייל. הסברתי לאייל כיצד רוכבים והוא יצא בחשש לדרך. מהר מאד החשש עבר והוא רכב ונהנה עד שהחליט לחזור. כשהגיע אלינו, במקום לעצור נתן גז והמזל הגדול היה שהכלב של תמי ברח בזמן וקרע את הרצועה כי אייל התרסק ישר למקום בו הוא שכב. הוא קם בוכה עם יד ורגל כואבים. ברגל זו היתה סתם שריטה אבל את היד הוא סירב להזיז בגלל הכאבים וכבר דמיינתי את הלילה במיון. ליסה הביא תחבושת וקיבעתי לו את היד – לפי התגובה שלו לחבישה הבנתי שכנראה לא מדובר בשבר אלא במכה (וכך אמנם היה) אבל ליתר ביטחון לקחנו את הפרטים של האורטופד של הילדים של רוני שכבר התנסה באיחוי שברים כתוצאה מנפילות מאופנועים בחווה.
אלון מצא חבר חדש בדני, חבר של רוני שהצטרף לארוחה, וכפי שאמר – סוף-סוף מישהו שמדבר עברית. הוא ישב איתו רוב הערב ולימד אותו על האייפון.
לאחר כל האירועים, האוכל והשיחות הגיע הזמן להיפרד. חיבוקים, נשיקות ויצאנו לדרך חזרה למלון. אין ספק שהחווה היא מקום קסום.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שמונה עשר.

קמנו מוקדם כדי לנסות ולברוח מלוס אנג'לס לפני הפקקים. ארוחת בוקר מהירה ולדרך. התחלנו על ה-101 אבל כשוייז אמר לעבור ל-405 החלטתי לא הקשיב לו והמשכתי על ה-101 מה שהתגלה כנכון מאוד. אחר כך גם עברתי ל-134 וממנו ל-5 ותוך זמן לא ארוך (עם מעט עצירות יחסית) כבר יצאנו את לוס אנג'לס ודהרנו דרומה לסן סייגו. כולל תדלוק הנסיעה ארכה כשעתיים וחצי – ממש לא נורא.
הגענו לעולם המים לקראת 10:15 ומייד נכנסנו למופע של הדולפינים ואחריו לשאמו. בהמשך ראינו גם את אריות הים, מופע חיות הבית, ביקרנו פינגווינים ודובי קוטב, ראינו כרישים ומיני שרצים ימיים, נסענו ברכבל ועוד. בצהריים אלון מאד רצה פולקה של הודו אז כולנו התיישבנו לארוחה מאולתרת של פולקה עם תירס על האש והמשכנו להסתובב. עוד בבוקר מהדרך הזמנו מקום במלון ללילה. מתוך תחושת בטן לא מוסברת התקשרתי למלון לוודא שיש חדר כי נגיע מאוחר. להפתעתי ההזמנה לא נרשמה וכשהתקשרתי ל-HotWire לבדוק הסתבר כי נפלה טעות – אני קיבלתי קוד אישור אבל המלון בכלל מלא… הנציג התנצל, חיפש ומצא לנו מלון אחר והרי אנו כבר מסודרים ללילה. ליתר ביטחון התקשרתי למלון לוודא…
כשהתעייפנו מהסיבובים והמתקנים התיישבנו על ספסל והילדים השתוללו במתקן המשחקים הענק שבמקום. לאחר ארוחת ערב קצרה עלינו למגדל התצפית, ראינו את מופע הלילה של אריות הים, שאמו ולבסוף זיקוקי דינור. גררנו את עצמנו לאוטו ואיתו למלון שם מהר מאד הגיבורים הגדולים התרסקו על המיטה – היום שהתחיל ב-6:30 ונגמר אחרי 10 בלילה כולל כ-12 שעות בריצה בין מתקנים ומופעים – עשה את שלו. אפילו את צחצוח השיניים עליו אוסי לא ויתרה להם, הם עשו במיטה בעיניים עצומות.
ויהי ערב ויהי בוקר יום תשעה עשר.

ירדנו לארוחת בוקר מתוך כוונה לצאת לדרך לכיוון הגרנד קניון, נסיעה ארוכה של כ-9 שעות וחשבנו היכן לעצור בדרך. בנוסף התחלתי את הבוקר בנסיונות למצוא מקום באגם פאואל אבל ללא הועיל – גם המחירים שם מטורפים להשכרת סירות וכו'.
החלטנו לעצור בשמורה אינדיאנית של שבט מואבה בדרך אבל עוד לפני כן לבקר ב"עיר העתיקה" של סן דייגו – המקום המיושב הראשון בקליפורניה. ההתחלה לא נראתה מרשימה – מגרש גרוטאות עם שברי עגלות של פעם אבל אחרי שחצינו שני שערי עץ הגענו למתחם חביב עם מקבץ חנויות מקסיקניות, מוזיקה מתנגנת ברקע והסתובבנו שם עד הצהריים כולל ביקור בבית הכנסת הראשון של סן דייגו – מבנה פשוט ונעים מסוף המאה ה-19.
החלטנו ביחד להאט את הקצב של הטיול בפרט לאור הנסיעה הארוכה לגרנד קניון (מעל 9 שעות). ובכן אנחנו לא נהיה בפארקים הגדולים (גרנד קניון, ברייס וציון) ולחילופין נמצא נקודות עניין קרובות יותר. בשלב הראשון החלטנו להשאר עוד במקום הנחמד הזה בסן דייגו וכך התיישבנו לארוחת צהריים במסעדה מקסיקנית עם שלישיית נגנים שמסתובבת בין השולחנות, מנגנת ושרה.
על בטן מלאה ואחרי שקנינו עוד כמה שטויות יצאנו לדרך לברסטו. אל תטרחו לחפש את המקום על המפה… אין שם כלום או שכך חשבנו עד שראינו מרכז קניות אאוטלט ענק צמוד למלון שלנו. גילינו שבאים לכאן מלוס אנג'לס ומלאס וגאס לעשות קניות…
התמקמנו במלון חביב של הולידיי אין והילדים רצו מייד לבריכה. אני הצטרפתי מאוחר יותר ואוסי נחה בחדר. החנויות נסגרו מוקדם (ב-8) ולכן החלטנו לדחות את הביקור שם למחר. בינתיים גם הזמנו לנו מקום לאגם Big Bear לליל המחר ואת ההמשך נאלתר תוך כדי.
ויהי ערב ויהי בוקר יום עשרים.

שוב השקמה איטית במלון ליום של "איזי" – חופש או לא חופש? אחרי ארוחת בוקר עשירה (לא כמו בישראל…) אוסי ואיתי יצאו לסיבוב במרכז הקניות הסמוך ואני לקחתי את אייל ואלון לבריכת המלון. אחרי חמש דקות בדיוק הם לא רצו יותר (כי היה שם איזשהו חרק) וחזרנו לחדר – במקביל לחזרה של איתי שלא מצא עניין בקניות.
ואוסי? אוסי חזרה אחרי שעה וחצי, מחוייכת ועם שתי שקיות (לא גדולות) ביד ועם טעם של עוד.
יצאנו מהמלון והלכנו ביחד למרכז להסתובב בכמה חנויות אבל בסוף גם אוסי נכנעה לחוסר החשק הקולקטיבי והתקפלנו משם.
הנסיעה לביג בר ארכה כשעה ורבע כשבסוף זו ממש עלייה לאתר סקי (כביש צר ומפותל). בדרך חצינו רמה מדברית בגובה של קילומטר+ שניראית כמו בסרטים – משטח מהביל אינסופי מנוקד בקקטוסים שבאמצעו כביש ישר וריק. אייל אפילו ראה אגם גדול (פטה מורגנה).
בעיירה הורדתי את כולם במסעדת סיזלר מקומית והלכתי לשים את הדברים במלון שאיך אומרים? ראה ימים יפים יותר (וזה היה מזמן…)
חזרתי אליהם ונסענו יחד לגן החיות המקומי והגענו בדיוק בזמן לסיבוב ההאכלה של 3. היה ממש נחמד – לכל חיה יש סיפור כיצד הגיעה למקום – דובי גריזלי (משפחה של 3) שגילו את נפלאות החנות של ילוסטון ובפעם השלישית הברירה היתה גן חיות או הרדמה, קיוטי שנאספו מבתים של אנשים שגידלו אותם כחיות מחמד ודביבונים שכל אחד עם הסיפור שלו. המרתקים ביותר היו אריות ההרים – האמא נקטלה על ידי החקלאי שאת העדר שלו נהגה לטרוף אבל כשגילה כי היא מלאה חלב ארגן צוות חיפוש ומצא את הגורים כשעוד היו עם עיניים סגורות והעביר אותם לטיפול גן החיות.
המשכנו משם למזחלות האלפיניות של אתר הסקי – בחורף עושים שם סקי מזחלות שלג ובקייץ על גלגלים – ממש כייף. כל ילד (ואני בכללם) קיבל מזחלת, עלינו ברכבל ודהרנו למטה בפיתולים חדים. באותו מקום גם היום מגלשות מיים וכולנו (לא כולל אוסי…) התגלשנו בכייף.
חזרנו למלון להתארגנות ויצאנו לארוחת ערב. במרכז הכפר (עד כמה שלכפר אמריקאי כזה יש מרכז) היתה מוזיקה ברחובות והמון מסעדות ומועדוני לילה. המראה המרהיב ביותר היה מגרש החנייה – עשרות של מכוניות עתיקות משנות ה-20 וה-30 עומדות האחת ליד השנייה. מחר ומחרתיים יש "מירוץ סביב האגם" של מכוניות עתיקות והגיעו כ-500 מכוניות כאלה מכל האיזור.
אלון החליט שהוא רוצה אוכל סיני וכך מצאנו את עצמנו צועדים בעקבות מפות גוגל ברחובות ביג בר. הגענו למסעת בופט סינית והתיישבנו. היה בסדר גמור ואם לא נחטוף קלקולי קיבה מחר אז יצאנו טוב מהסיפור…
בדרך חזרה נזכרנו בתופעה האמריקאית המדהימה… עוד לא 9 בערב וכבר הכל נסגר – החנויות, המסעדות (חוץ ממועדוני הלילה) והרחובות מתרוקנים. אתר תיירות שאנשים באו לנפוש בסוף השבוע וב-9 בערב העסק נסגר… מדהים.
חזרנו למלון למרות מחאות אייל שמאד רצה סיבוב בבאולינג המקומי ואז גילינו מרתון סרטי קרוקודייל דנדי בטלויזה אז צפינו עד כמעט חצות.
ויהי ערב ויהי בוקר יום עשרים ואחד.

קמנו בבוקר וגילינו שלא רק המלון "לא משהו" אלא ארוחת הבוקר גם היא – עוגות עטופות בניילון וטרופית… הפרשנות הקיצונית ביותר בה נתקלנו עד כה להגדרה של ארוחת בוקר…
יצאנו לדרך כשאנו נוסעים לצידו השני של האגם ליריד ימי ביניים עליו אוסי קראה. כבר בדרך עלו ספקות לגבי מידת האטרקטיביות מאחר ולא היה שילוט ליריד (שאמור היה להיות אטרקציה מרכזית). כשהגענו למקום (אחרי 3 פעמים של הלוך-חזור מחוסר שילוט) גילינו שאכן "לא כצעקתה" ולמרות מחאות הילדים שהתרשמו המאביר המחופש שבכניסה החלטנו להמשיך בנסיעה.
תוך כדי נהיגה החלטנו לשנות שוב את התכנית ולהחזיר את הפארקים של ברייס וציון למסלול שלנו. צערנו בדרך לתדלוק של ארגז הקרח שקנינו – מילינו אותו בשתייה קלה ופירות והמשכנו בנסיעה לכיוון לס וגאס. מהדרך התקשרנו למרינה על אגם מיד לשאול לגבי השכרת סירות – רצינו לשכור סירת מנוע לשעתיים לעשות סקי מים. הם אמרו לנו שעקב הסערות הם לא משכירים סירות היום. סערות? סביבנו שמים כחולים וכ-100 מעלות פרנהייט…
אוסי ראתה שלט לגבי עיר רפאים בשם קליקו אז החלטנו לבדוק על מה מדובר. ירדנו מהאוטוסטרדה ונכנסנו העירה. מקום מקסים – עיירה שלמה שנבנתה במשך 3-4 שנים בתקופת הבהלה לזהב (למעשה בעיקר מצאו שם כסף) והאוכלוסיה שלה קפצה מ-40 איש ל-1200 בתוך 2-3 שנים. אח"כ, עם מיצוי המרבצים האוכלוסיה התדללה בחזרה לכ-10 איש. במקום יש רחוב ראשי עם מכבי אש, תחנת השריף, town hall ועוד – משוחזרים כשחלקם לתצוגה וחלקם משמשים חנויות קטנות וחמודות.
בדרך מצאנו תחנו לחיפוש זהב – הילדים קיבלו צלחת גדולה כל אחד ועמדו ליד שוקת שבתוכה היה חול עם חלקיקי זהב ועליהם היה לברור את הזהב מהחול. כמובן שהזהב היה "זהב שוטים" אבל גרם להם אושר במידה לא פחותה והם עמדו שם זמן ממושך וניפו חול. אלון אפילו גילה טבעת זהב יפה (שאני הסתרתי לו בתוך החול…) כשעלינו לתצפית על העיירה ראינו תחנת רכבת קטנה וניגשנו אליה. היתה שם רכבת שעשתה סיבוב בין המכרות השונים שהיו פעילים בעיירה. בזמן שאוסי והילדים עשו סיבוב ברכבת ושמעו הסברים על העיירה, אני נחתי בכניסה למכרה וכשהם חזרו את נכנסנו כולנו לסיור בתוכו. ניתן ללכת בפנים כמה מאות מטרים כשבמקום יש תצוגה של סוגי העפרות שנמצאו במכרות, פינות כרייה (עם בובות המדמות את העבודה) וכו'. יצאנו בצידה הרחוק של העיירה ליד מבנה בית הספר ולידו… גלידה.
בעוד אנו מלקקים גלידה (וגם שותים ברד) הבנו למה לא משכירים סירות באגם מיד. מולנו הופיעה סערה מדהימה. היא התקדמה לכיווננו כשמימין ומשמאל שמים כחולים ובהירים ובאמצע פס של עננים שחורים, רוחות וברקים איומים פוגעים בקרקע כל דקה או שתיים. כבר בדרך לאוטו תפס אותנו הגשם של הסערה אבל זה היה בעיקר מרענן בחום העז. למזלנו מרכז הסערה חלף לידנו ולא ממש עלינו.
המשכנו בנסיעה צפונה, עברנו את לס וגאס (לקול מחאות הילדים), חצינו את אריזונה והגענו ליוטה על אדי דלק – כשגיליתי שצריך לתדלק, פשוט לא היה היכן… מהדרך חיפשנו מלון ליד ציון אבל הכל היה מלא אז מצאנו מקום כחצי שעה משם בעיירה נחמדה בשם סיינט ג'ורג'. כשהגענו למלון גילינו מספר עובדות חשובות:
1. הוא חביב ביותר
2. לידו יש מרכז אאוטלט ענק
ומייד הארכנו את השהות מלילה אחד לשניים.
מזל שגילינו שהחלפנו אזור זמן כי השעה היתה אחרי 8 (חשבנו שרק 7). אוסי יצאה מייד להסתובב בחנויות (שנסגרו ב-9) ואני לקחתי את הילדים לטרגט וסוף-סוף איתי מצא כמה דיסקים של מוזיקה שהוא רצה. ב-9 נפגשנו בכניסה למלון כשאוסי מגיעה מחוייכת עם שקיות בידיים (וטעם של עוד) ונסענו למסעדת Texas Road House עליה קיבלנו המלצות. ההמלצות היו במקום אבל המקום היה הומה ורועש ואלון לא היה מסוגל להיות שם. בנוסף, אחרי שדירבן אותי במהלך ההזמנה, איתי הודיע שיש לו בחילה והוא לא יכול לאכול ואז:
1. לאורך כל הארוחה רצתי החוצה להביא אוכל לאוסי ואלון שאכלו באוטו
2. איתי עמד לידם בפרצוף כאוב (הוא רצה לאכול אבל היתה לו בחילה)
3. אייל ואני ירדנו על כמות בשר מספיקה לא ל-5 אלא ל-10 איש ולא ביישנו את הפירמה!
חזרנו עייפים אך שבעים ומרוצים למלון…
ויהי ערב ויהי בוקר יום עשרים ושניים

מאחר ועברנו אזור זמן היה קשה יותר לנער את כולם מהמיטה אבל הגענו בזמן לארוחת בוקר במלון וב-10 כבר יצאנו לדרך לכיוון ברייס. הנסיעה לפארק ארכה כשעתיים כשכבר בדרך קיבלנו טעימות של הצפוי בדמות הרים וקניונים אדומים ושחורים (בזלת). בכניסה לפארק השארנו את הרכב ליד מרכז המבקרים ויצאנו עם האוטובוס לכיוון נקודת השקיעה (sunset point). עשינו שם תצפית על העמק המדהים הזה ויצאנו רגלית על שביל השפה לכיוון נקודת הזריחה (sunrise point). שם עשינו עוד תצפית וירדנו למטה לכיוון גני המלכה.
מזק האויר היה מצויין, כ-25 מעלות, לא חם ולא קר. בפארק היו לא מעט מבקרים אבל לא היה צפוף, גם לא על השבילים למרות שלא היינו לבד (נו טוב, יום ראשון היום…)
המשכנו במורד תוך עצירות לצרכי צילום עד שהגענו לגני המלכה ושם לרגלי העמוד הנושא את שמה של המלכה ויקטוריה (לא ראיתי דמיון רב…) פגשנו סנאי קטן וחמוד שפשוט לא פחד והגיע למרחק של כמטר אחד מאיתנו.
במורד השביל מצאנו גם מקום שבו כולם בונים עמודי אבנים (רוג'ום – לנווטים שביננו) והיו שם עשרות מהם. מעניין למה דווקא שם…???
הגענו לפיצול העולה למעלה לנקודת השקיעה ובחרנו בזרוע השמאלית הנקראת וול סטריט. העלייה היא מרשימה – עולים בין קירות סלע אדום זקופים בשביל מפותל, לעיתים תלול (ממש שביל נחש) כשאר למעלה פתאום הנוף נפתח ואפשר לראות את הוד העמק כולו.
כשהתקרבנו לשפת הקניון למעלה ראינו את העננים מתחילים להתקבץ והבנו שה-50% סיכוי לגשם עליו נאמר לנו עומדים להתממש. הגענו בזמן לתחנת האוטובוס (המקורה) כשסביבנו מתחיל לטפטף.
האוטובוס לקח אותנו בחזרה לחניון בו השארנו את הרכב. שם כבר נאלצנו לרוץ בגשם לאוטו (מרחק קצר) ולהבלע בתוכו. הילדים היו רעבים אז נסענו ללודג' הסמוך ושם התיישבנו בפיצריה הקטנה שבמקום. הגשם ירד לסירוגין ובפנים היה חם ונעים ואח"כ גם טעים.
כשסיימנו, גם הגשם הפסיק (כמעט) ונסענו לתצפית אחרונה בנקודת inspiration point – אין מילים…
חזרנו לאוטו ויצאנו בדרך לכיוון המלון כשאנחנו יורדים מהשיא של 8100 רגל בחזרה לכ-2500 רגל שם נמצא המלון.
כשהגענו בחזרה, אוסי ואני היינו עייפים למדי אז נחנו בחדר בעוד הילדים משתוללים בבריכה. אחרי כשעה (ומקלחת) ירדתי אליהם עם ספר – החיים הטובים…
איתי עלה למעלה (גם הוא היה עייף) אבל אייל ואלון לא הפסיקו לחגוג במים עד הודעתי להם שחייבים לצאת כי כבר 8:30 בערב וצאיך לאכול ארוחת ערב. גם אז היה מו"מ ארוך "רק 3 קפיצות אחרונות כל אחד".
אוסי ואיתי היו עייפים מכדי לצאת אז נסענו שלושתנו (אייל, אלון ואני) לאכול. המקום הראשון כבר היה סגור אבל מצאנו לנו מסעדה פתוחה והתיישבנו. הפעם אייל עשה את התרגיל של איתי מאתמול ועם הגעת האוכל הודיע שהוא "לא יודע מה קרה לי אבל אני לא רעב). אלון שמח לאכול את האוכל של אייל (יותר נכון לנקר בו) ורק אני נשארתי להיאבק בערימת הצלעות ויכולתי לה!
ויהי ערב ויהי בוקר יום עשרים ושלושה.

קמנו בכייף לארוחת הבוקר העשירה במלון, ארזנו מזוודות והשארנו אותן בשמירת חפצים. איתי התאושש מההרגשה הרעה של אמש אבל אוסי עדיין הפוכה למדי.
יצאנו לדרך לפארק ציון, מרחק של כשעה נסיעה. הפעם לא שאלנו אפילו את במרכז המבקרים אלא ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות (ושוב תודה לעופר על הטיפ!). השארנו את האוטו ואת אוסי במרכז המבקרים ולקחנו את האוטובוס לתחנה האחרונה – המקדש של סיאטווה. כבר הגענו מצויידים בבגדי ים וגופיות.
העמק מרהיב עם עושר של חי וצומח וכבר בדרך באוטובוס ראינו משפחות של צבאים, סנאים ועוד. בדרך גם שמענו את ההסברים על כמויות המים האדירות העוברות במקום בדרך כלל ובשטפונות בפרט (המשמעותי האחרון שהיה לפני כשנה ב-2010). כשהגענו לתחנה התחלנו ללכת את המסלול של ה-Narrows לאורך נהר הבתולות (Virgin River).
חייבים להודות שהאמריקאים פשוט מדהימים בקטע הזה… שביל הולכי רגל מסודר המותאם לכיסאות גלגלים באורך קילומטר וחצי (וזה לא חריג). לאורך השביל לא היינו לבד אבל לא היה צפוף ובפארק הזה לבד מבקרים 3 מיליון איש בשנה! משפחת סנאים סקרנית וחסרת פחד ריכזה סביבה קבוצת אנשים שצילמו אותם ממרחק קרוב. איתי צילם עם האיפוד החדש וכנראה שהסנאים לא הכירו את האייפוד 4 כי הם התקרבו לבדוק מה זה ואיתי צילם אותם ממרחק של כ-5-10 ס"מ.
הגענו לקצה השביל – או במילים אחרות תחילת הכייף… ירדנו 7 מדרגות והינה אנחנו עם הרגליים במים – הולכים במעלה הזרם בתוך הנחל. כשירדנו מהאוטובוס לא שכחתי לשאול את הריינג'רים אם זה בסדר (חשש לשטפונות). אחרי כמה מאות מטרים של שכשוך קרסוליים, הגענו למעבר הרציני הראשון. לי המים הגיעו עד לחזה אז קל לכם לדמיין את אייל ואלון תלויים על יד ימין שלי, ביד שמאל הרמתי את התיק מעל הראש (למרות שכל החפצים היו עטופים בניילון) וכך נאבקתי בזרם לקול צהלות הילדים שהמים הקרים הקפיאו להם ולי את הביצ…
המשכנו עוד כמה קילומטרים כאשר כל הזמן אנחנו חוצים את הזרם מצד לצד בתוך הנקיק הצר כדי ללכת על הגדה הצרה.חלק מהמקומות היו קלים לחצייה אך ברובם היה מדובר במאבק קשה בזרם חזק או לחילופין במים עמוקים יותר – שניהם כייף לא רגיל.
אחרי כשעה הליכה בחרתי נקודה נחמדה להפסקת חטיפים. הוצאתי מהתיק את המעט שהבאנו (חבל שלא חשבנו להביא סנדוויצ'ים) ונישנשנו בכייף. אז הצעתי לילדים לעשות ראפטינג… במקום הנהר התעקל סביב סלע גדול. הם קפצו למים מצידו האחד במעלה הזרם ונסחפו בכייף לצד השני סביב הסלע. אלון חשש לקפוץ (הוא בכל זאת לא ממש שוחה) אז המצאתי לו מצופים – לקחתי שני בקבוקי מים ששתינו, ניפחתי אותם בחזרה והוא החזיק אחד בכל יד. מאותו רגע ואילך הטיול התמקד בלמצוא מקומות לראפטינג…
בנקודה מסויימת החלטנו להתחיל לחזור ואז הכייף של הראפטינג רק גדל כי בכל מקום הילדים בחרו אם ללכת או להיסחף עם הזרם. המסלול לא היה קל והסנדלים של איתי כבר גמורות לחלוטין ובנוסף המים הקרים היוו התמודדות לא קלה אבל בסופו של דבר מצאנו דרכים להתגבר. איתי הוריד את החולצה ואז היה לו הרבה פחות קר (הוא חזר לקפוץ למים בכייף) וכשאלון התלונן שכואב לו הגב – העפתי אותו באוויר והכל הסתדר.
החזרה היתה מהירה בהרבה מההלוך וכבר הגענו לקצה. הילדים חיכו בקוצר רוח להגיע למים העמוקים איתם נאבקנו בכניסה – היציאה היתה קלה מאין כמוה… הם קפצו בכייף לזרם החזק ונסחפו לאורך קירות הסלע עד ליציאה. זה היה כל כך כייף שהם עשו את זה 6 פעמים!
חזרנו לאוטובוס שהחזיר אותנו למרכז המבקרים ולאוסי הממתינה. השעה היתה כבר 4. בפארק אין אוכל והמקום היחיד שמגיש אוכל הוא הלודג' אבל אפשר להגיע אליו רק עם האוטובוס אז ויתרנו. נסענו עם האוטו ליציאה השנייה דרך המנהרה הארוכה ועלינו אל מעל לעמק לתצפית. נוף יפה מאד אבל לא רואים את העמק כלל אז חזרנו ונסענו לכיוון המלון.
בדרך עשינו עוד עצירה לקניית קרקרים, גבינה ונקניק (אלון התחנן כמה ימים לסלמי…) וכך עשינו את הדרך למלון כשאנחנו מנשנשים בכייף. כשהגענו עצרנו לאכול במסעדת האלמוג המוזהב (Golden Corral). אני לא מבין את הכלכלה האמריקאית – במחיר של 10$ למבוגר ו-6$ לילד חיכה לנו בופה ענק עם סלטים שונים (עשרות סוגים), כ-10 סוגי בשר כולל סטייקים, שרימפס וכו', כ-20 סוגי תוספות ומנות אחרונות בשפע. איך הם מרוויחים כסף?
למרות הבטן המלאה אוסי עדיין לא הרגישה טוב אז ויתרנו על סיבוב נוסף במרכז האאוטלט הענק ויצאנו לדרך ללס וגאס. הנסיעה ארכה פחות משעתיים ומהדרך הזמנו מלון. שוב נקטנו באותה שיטה – מלון ללא שם לפי מיקום ודירוג כוכבים במחיר אטרקטיבי… קיבלנו את פלאנט הוליווד (5 כוכבים) במחיר של 109$ ללילה.
כשהגענו עשינו סיבוב עם האוטו לאורך הסטריפ והראינו לילדים (ולנו) את המלונות השונים, האורות והמוני האנשים ההולכים ממקום למקום. ראינו את המזרקות של הבלג'יו, מגדל אייפל ואת קו הרקיע של ניו יורק בצד מלונות חדשים שגם אני לא הכרתי. לקראת 10 נכנסנו למלון וקיבלנו חדש בקומה 50 עם נוף מרהיב דרומה לכיוון ה-MGM.
ויהי ערב ויהי בוקר יום עשרים וארבעה

בוקר ראשון בעיר החטאים… אייל התעורר מעט אחרי ויצאנו שנינו לסיבוב. הלכנו דרך המלון והמרכז המסחרי שלו לכיוון הקזינו. הראיתי לו את התקרה הצבועה כמו שמיים ואת המדרחוב מלא החנויות שהוא בעצם כולו בתוך המלון – אין דברים כאלה. כשנכנסנו לקזינו אייל פשוט נעמד ופער עיניים – מאות מכונות מהבהבות ומצלצלות, אנשים מהמרים… המשכנו הלאה וראינו את שולחנות המשחק – בלק ג'ק, רולטה ועוד. אחד העובדים אמר לנו שאסור לאייל לעמוד אלא הוא חייב ללכת כל הזמן ואייל כל כך הפנים את ההוראה עד שכשקראתי לו לבוא ולראות משהו – הוא סירב והמשיך ללכת.
חזרנו לחדר וכולם התעוררו. התארגנו וירדנו לארוחת בוקר. עברו הימים של אוכל בגרושים – ארוחת בוקר לחמישה במסעדה נחמדה (לא משהו מפוצץ) – מעל 50$.
הלכנו באותה דרך עד ליציאה מהמלון – איתי ואלון זכו גם הם לחוויה של "פעם ראשונה" קזינו. הלכנו דרומה לאורך הסטריפ כשבדרך עברנו חנויות מזכרות, דוכנים ועוד. הילדים וגם אנחנו קנינו כמה שטויות. אוסי ואייל מאד רצו לראות את ה-MGM אז נכנסו אליו. למעט אזור האריות שהיה נחמד – אין הבדל גדול בין מלון למלון – קזינו ועוד קזינו.
חצינו את הגשר ונכנסנו לאקסקליבר – מבחוץ נראה מאד מיוחד (דרך אגב – "רק" שלושה כוכבים וכ-30$ ללילה לחדר) אבל בפנים היה אזור לילדים ונהננו כולנו מקליעה למטרה ושאר מכונות משחק. אייל הצליח לקלוע מטבע לתוך קופסה וזכה ב-200 כרטיסים (כל שאר המשחקים זיכו אותנו ב-50 נוספים) ואיתם קיבל 2 כדורי ג'גלינג!
התחלנו לחזור אבל עצרנו לאכול באחד הקניונים – מזון מהיר (סנדוויצ'ים, סיני וכו'). בהמשך המדרכה חיכתה לנו החנות של M&M ואייל לא היה מוכן להמשיך ללכת אז נכנסנו. 4 קומות של M&M – בובות, כריות, כוסות וכל שטות מרצ'נדייזינג אחרת שאפשר לחשוב עליה. אפילו סרט תלת מימד. אייל ואלון יצאו עם שקית מלאה M&M ורק איתי, איש העקרונות, יצא זקוף גו ובידיים ריקות – הוא לא אוהב שוקולד!
אוסי ואיתי המשיכו להסתובב ואייל, אלון ואני חזרנו למלון והלכנו לבריכה. יש במלון בריכה מאד מוצלחת – חלקים רדודים של 20ס"מ לשכשוך והשאר עמוק יותר – הילדים לא רצו לצאת מהמים. אחרי שעה אוסי ואיתי הגיעו עם שקיות וחיוך רחב – סוף סוף אוסי בילתה זמן ב-ROSS למרות שלפרוטוקול יצויין כי היא "קנתה לאיתי ולא לעצמי". הם נשארו בבריכה עד 8 כשהיא נסגרה בעוד אני לוקח את האוטו והכביסה לסיבוב.
אוסי יצרה קשר עם מיכל – חברתה מימי התיכון שגרה בלס וגאס – הן יפגשו מחר. בינתיים, התראגנו ליציאה והלכנו להסתובב. אוסי התעקבה במקלחת אז לקחתי את הילדים לראות את המזרקות של בלג'יו ומשם לסיזר פאלאס והתיישבנו בבר עם לימונדה ורודה. אוסי חברה אלינו בעזרת הקשר והמשכנו יחד אבל כעבור כמה דקות אלון כבר היה עייף והתפצלנו שוב.
אלון ואני הלכנו לפלמינגו ואפילו הוא מצא שם אחד עומד ואוכל (הם כבר לא בבריכה מלפנים אלא בגן אחורי מעוצב). חזרנו למלון לנוח ואחרי כשעה אוסי הגיעה עם שני האחרים אחרי ארוחת ערב.
ויהי ערב ויהי בוקר יום עשרים וחמישה.

הבוקר החלטנו לגוון ואכלו ארוחת בוקר בסגנון מקסיקני – בדיוק אותו דבר כמו אתמול למעט הטוסטים שהתחלפו לטורטייה… התפצלנו – אוסי ואיתי הלכו להסתובב ואני לקחתי את אייל ואלון למיני גולף כי הבטחות צריך לקיים. אוסי עוד תהתה איך משחקים מיני גולף ב-40 מעלות?
התשובה: בחלל סגור. הגענו למקום והתברר שמדובר במגרף מיני גולף בתוך אולם גדול וחשוך, מואר באורות אולטרה סגולים כשכל התפאורה (כולל כדורי המשחק) זוהרים בחושך – וכך גם כמובן הסטיקלייטים שקניתי לילדים. היה ממש נחמד. כשהגענו למקום עוד היה סגור אז הלכנו להסתובב מעט ואייל ואלון קנו מצלמות – אלון כי הוא נורא רצה כבר ממזמן, ואייל כי אלון קנה… עשיתי טעות – אלון קנה מצלמה פשוטה וזולה ואילו אייל השקיע יותר וקנה מצלמה טובה עם כרטיס זיכרון והכל ב-55$. את המחיר התחלתי לשלם כבר במיני גולף…
אחרי המשחק חזרנו למלון והלכנו לבריכה. איתי הגיע והודיע שהוא רעב אז נתתי לו כסף לקנות אוכל. העיניים היו יותר גדולות מהקיבה אז הוא חזר עם פיצה ענקית מה שהתברר כמצויין כי בדיוק הגיעה אוסי שהיתה מאד רעבה בעצמה. את העודף של הפיצה איתי השאיר בכיס והצטרף לאחיו בבריכה. כששאלתי היכן העודף, התסכל עלי במבט תמה ואמר שנתן לי. אחרי שהסכים שאולי לא נתן לי, ניסה להציע כל מיני חלופות כאשר את האפשרות שנכנס לברכה עם הכסף הוא דוחה בכל מקרה עד שאייל הגיע מחוייך עם שטר של דולר ביד. 10 דקות אחר כך אלון הגיע בריצה עם 5 דולר והם גם מצאו מטבע אחד של 25 סנט וכך נמצאו להם 6.25 מתוך ה-7.5 דולר שאיתם איתי הלך לשחות.
בבוקר אותי סימסה לי שהיא מצאה כרטיסים למופע של החיפושיות. קילחנו את הילדים ויצאנו למופע שהתחיל ב-5:30. היה מדהים – הם חיקו אותם באופן מושלם כולל התלבושות, הכלים ואפילו אופן הנגינה והשירה. אחרי שעה ורבע של מסע בזמן, יצאנו לרכב ונסענו לפגוש את מיכל (החברה של אוסי מהתיכון).
נפגשנו בכניסה לבורדרס (חנות הספרים) והיה מאד נחמד להיפגש שוב אחרי 25 שנים. ישבנו לאכול ב-Town Square שהוא קניון גדול דרומית לסטריפ (עוד נקודה לחזרה במפה של אוסי) והמשכנו אחרי האוכל לסטריפ עצמו. אוסי לקחה את הילדים לראות את המופע של אי המטמון ואני להחנות את האוטו (מה שעם הפקקים וההליכה חזרה לקח מעל חצי שעה). הגעתי בדיוק לסוף המופע ואז סיפרה לי אוסי שהמופע הוא אחר ממה שהכרנו וכיום הוא הרבה יותר מיני – מזל שאייל ואלון לא הבינו את המלל.
הסתובבנו ביחד – נכנסנו לונציה לראות את הגונדולות וחזרנו דרך אי המטמון לאוטו של מיכל שגם הסיעה אותנו בחזרה למלון. עייפים ומרוצים נכנסנו למיטה לקראת חצות.
ויהי ערב ויהי בוקר יום עשרים ושישה.

השכמה איטית כיאה ליום האחרון בעיר החטאים. החלטנו להתפנק אז לקחנו את החדר לחצי יום נוסף כך שיהיה לנו מקום לנוח ולהתקלח לפני הטיסה בלילה. ירדנו לארוחת בוקר ומשם לקחנו את האוטו ונסענו לראות את הפירמידה של לוקסור. נכנסנו לפירמידה מהחנייה ובדרך עברנו את הבריכה – יפה וגדולה. עלינו במעלית לקומה ה-21 וראינו את הנוף מלמעלה (לתוך הפירמידה) ומשם ירדנו כדי לחפש את הרכבת שעשינו אוסי ואני לפני 20 שנים – כבר לא קיימת…
חצינו את הלובי והמשכנו למנדלי ביי לכיוון ריף הכרישים. כשהגענו איתי טפח בהתרגשות על הכיס הריק של המכנסיים שלו ואמר שהוא כנראה איבד את האייפד החדש שקנה ביו יורק. האייפד אכן לא נמצא גם בתיק של אוסי וגם לא בתיק שלי. אוסי ואיתי רצו חזרה ללוקסור – המקום האחרון שבו הוא נמצא ואילו אני לקחתי את אייל ואלון לראות את ריף הכרישים. לא ידעתי שמדובר בכזו אטרקציה ולכן קבענו עם אוסי בעוד חצי שעה באוטו. נכנסנו פנימה (הכניסה עלתה 42$ לשלושתנו) ועברנו מאקווריום אחד לשני. ראינו דגים, מדוזות, כרישים קטנים ועוד אבל גולות הכותרת היו:
1. בריכת חתולי הים שם אפשר היה לגעת בהם (רק בגב)
2. בריכת הכרישים הגדולה הכוללת גם כרישים "רגילים" וגם דגי חרב ועוד שאותם רואים ממרחק של סנטימטרים כשעומדים בתוך מנהרת זכוכית.
רצנו בחזרה לאוסי ואיתי ומצאנו אותם עומדים מול הבריכה של הלוקסור עם מבט עצוב. הסתבר שהמבט היה כדי להטעות – הם ניגשו לאיש ביטחון של המנדליי ביי ובמקרה כמה דקות קודם מישהו הביא לו את האייפד. יותר מזל משכל.
אכלנו ארוחת צהריים מהירה במקדולנדס ונסענו למלון Circus Circus. הלכנו עם הילדים לראות את האולם של המשחקים ומופעי הלוליינות ובילינו שם כשעה. אייל בר המזל שם דולר במכונה עם בובות של Angry Birds ובמכה הראשונה הוציא בובה אדומה. לאלון ואיתי לא היה את המזל הזה אבל כל אחד קיבל כמה דולר והם הצליחו לאסוף מעל מאתיים כרטיסים שתורגמו לשתי בובות של שרק.
חזרנו למלון שלנו והלכנו לבריכה. אלון ואייל שיחקו שם כשעתיים עד שהגיע הזמן לפנות את החדר. אחרי מקלחת מהירה, שמנו את התיקים באוטו והלכנו למסעדה שאוסי קנתה אליה קופונים יום קודם. אוכל טעים למדי (לא מדהים) אבל המחיר… 150$ מזל שהיתה לנו הנחה דרך הקופונים.
אוסי ניצלה את הזמן עד להגעת האוכל לסיבוב מהיר בקזינו שעלה לנו 15$ וגרם לה הנאה רבה (זה כלום לעומת ה-80$ שאני הפסדתי יום קודם…)
היידה למכונית ולשדה תעופה לטיסת הלילה לאורלנדו.
תם ונשלם פרק החוף המערבי.
ויהי לילה ויהי בוקר יום עשרים ושבעה.

התעלומה של חשבון השעות נפתרה כשנחתנו באורלנדו – הטיסה אמנם רק 4 שעות ובתוספת 3 שעות הבדלי זמנים נחתנו ב-6 בבוקר. אחרי התארגנות במלון (לא קיבלנו חדר כמובן) יצאנו לממלכת הקסם של דיסני. האוטובוס הביא אותנו לכניסה ומייד מצאנו את עצמנו מתרוצצים בין בית משפחת רובינסון לאי של טום סוייר, רכבת הרעם הגדול, הטירה המכושפת, שודדי הקריביים ועוד ועוד.
בסביבות 10 אוסי הרימה דגל לבן וחזרה למלון לנוח (הודיעו לנו שהחדר מוכן) ואני המשכתי עם שלושת הילדים. לצהריים עצרנו באחד המזנונים ואז גיליתי שכשהחליפו לנו חדר (כשאוסי חזרה) אז ביטלו לנו את הכרטיסים הישנים וכך נאלצתי לשלם על האוכל שכבר שילמתי עליו. לא נורא, נדאג לזה אחר כך. הילדים אכלו המבורגרים וסלט קיסר ואני אכלתי את השאריות…
המשכנו לכיוון עולם המחר – Space Mountain כשבדרך אנחנו מנסים לתפוס את אוסי בקשר. בסוף הצלחנו לשמוע אותה אז שלחתי את הילדים לעשות לבד את מסלול מכוניות המירוץ ואני חיכיתי לה בכניסה למתקן. המשכנו ביחד עד שהתפצלנו שוב – היא ואלון לרכבת People Mover והגדולים ואני ל-Space Mountain.
כשסיימנו הגיע זמן ארוחת הערב אז יצאנו את הפארק והלכנו לכיוון המעגן שם לקחנו את המעבורת לאי עליו היתה המסעדה בה הזמנו מקום. התיישבנו לנו בכייף כשבחוץ מתחיל גשם ואכלנו בופה שהיה בו הכל (בערך). בסוף הארוחה לקחה אותנו המעבורת חזרה לפארק והכייף המשיך.
עשינו שוב את Space Mountain ואחר כך הלכנו כולנו לפיטר פן (הזמנו מקום ב-Fast Pass) ושלגיה ואז הגיעו הזיקוקים. מופע מרהיב כזה כבר מזמן לא ראיתי – 10 דקות או יותר של זיקוקים בסוגים, גדלים וצבעים שלא ראיתי מעולם. לאחר המופע רצינו לחזור למלון – כולנו כבר היינו ממוטטים (לא לשכוח שישנו 3 שעות בלילה בלבד) אבל בדרך החוצה תפס אותנו המצעד וכשאוסי ראתה את הכרכרה של סינדרלה – אי אפשר היה להזיז אותה מהמקום.
למלון הגענו לקראת חצות ונפלנו ישר למיטות.
ויהי ערב ויהי בוקר יום 28.

השילוב של מעט שינה עם יום ארוך ועמוס ועם 3 שעות ג'ט לאג עשו את שלהם וקמנו ב-9 בבוקר. אחרי התארגנות מהירה יצאנו לארוחת הבוקר. אמריקה רבותי – או שאתם הולכים בתלם או שכלום לא עובד. איתי רצה עין הפוכה ואוסי רצתה לרצות אותו, עד כאן הכל בסדר, אבל במזנון יש ארוחות מוגדרות הכוללות ביצה מקושקשת וכשאוסי ביקשה משהו "לא סטנדרטי" התוצאה היתה שאחרי 20 דקות של המתנה בתור הם חזרו בידיים ריקות. בסוף הסתפקנו בטוסטים ומאפינס ויצאנו לעולם החי של דיסני.
הפארק עשוי מדהים – מחולק ליבשות עם כשבכל אחת החי האופייני בסביבה "טבעית". התחלנו עם המופע של מחפשים את נימו – עשוי מרהיב עם שירה ותנועה, הנאה לכל המשפחה. אחרי המופע התחלנו ביבשת אמריקה שם דוקא הלכו על דינוזאורים. היה מתקן אחד "דינוזאור" שעשינו בהתחלה בלי אוסי ואז שוב עם – עשוי פשוט מדהים עם אפקטים של קול ואור, פשוט חוויה.
לפתע גילינו שהפארק נסגר ב-6 בערב והשעה כבר אחרי 1… החלטנו לדלג וללכת לאפריקה לספארי. שוב חוויה מדהימה – ספארי מדוגם כזה עוד לא ראיתי. כל חיה בסביבה "טבעית" שלה, קרובה לרכב וכאילו מדגמנת לנו את עצמה. הג'ירפה עמדה 2 מטר מהרכב ולעסה לאיטה עלים.
לאחר החזרה עוד היה לנו עודף זמן לפני ארוחת הצהריים אז לקחנו את הרכבת לאזור של רפיקי – מקום בו וטרינרים מטפלים בחיות. כשהגענו הילדים כבר היו רעבים (השעה היתה 2:30) אז אחרי סיבוב קטן חזרנו עם הרכבת והלכו ישר למסעדה של יאק ויטי לשם הזמנו מקום.
המסעדה היתה מוצלחת מאוד – חוץ מאוסי שהתלוננה על גודל המנה שלה – אבל מה הפלא אם אלון אכל לה את רוב הטופו? איתי נהנה מברווז מזוגג, אייל טחן שדרת צלעות (עם מעט עזרה ממני) ואני חיסלתי סטייק עם שרימפס. המחירים – כראוי לפארק תיירותי, גבוהים, אבל בזכות ה-Meal Plan אנחנו נהנים מארוחה טובה, ליד שולחן שגם מהווה הפסקה ושבירה של המרוץ המטורף בפארקים – ותודה לאורי על ההמלצה!
אחרי האוכל הלכנו לעשות את רכבת ההרים של האוורסט – ממש מוצלח! משם המשכנו למסלול האבובים אבל הוא היה סגור וכך גם המופע שרצינו לראות (האחרון היה ב-3) אז איתי חזר לרכבת ההרים וארבעתנו הלכנו שוב לדינוזאור. כשאיתי חזר הוא סיפר שאחרי שעשה את הרכבת שוב אז בפעם השנייה היא התקלקלה – מזל שהם עוד לא עזבו את התחנה.
לקינוח נכנסנו למופע "קשה להיות חרק" ולא יכלנו לבקש סיום יותר טוב. מוזיקה, שירים ואפקטים מיוחדים כולל צרעה שעוקצת אותך בגב וג'וק שעובר מתחתיך על הספסל – אין אחד באולם שלא קפץ! כולל אני!
יש גם יתרונות בפארק שנסגר מוקדם – כבר ב-7 היינו במלון אחרי שגם עברנו בחנויות מזכרות בדרך ליציאה מהפארק. התארגנות מהירה ואנחנו בדרך לעיר התחתית של דיסני. הגענו למקום ענק, מלא חנויות, מסעדות ודוכנים מכל סוג אפשרי. את הארנק שכחתי במלון אבל הכרטיס של החדר הוא גם כרטיס אשראי ואיתו קנינו ארוחת ערב. רק אלון היה רעב וחיסל מנה של עוף עם צ'יפס אבל אייל, איתי ואוסי חיסלו גם הם מנה של צ'יפס ונאצ'וס עם סלסה – ארוחה קלה…
הסתובבנו עוד מעט בחנות של לגו וראינו דגמים ענקיים שבנו שם לדוגמה ובסוף נכנסנו לחנות ענקית של דיסני. וכשאני אומר ענקית – אני מפחית בערכה. היה שם כל מה שאפשר לדמיין עם מיקי ומיני מאוס – מכלי מטבח (שגם קנינו כמה) דרך מגבות, כריות, כוסות וספלים ועוד ועוד. מרוב שפע אי אפשר להחליט…
הצלחנו לצאת משם ולחזור לאוטובוס ואיתו למלון. אלון נרדם כבר בדרך על ריצפת האוטובוס אבל כשהגענו לחדר הילדים החליטו שהחגיגות מתחילות. בסוף הצלחנו להעביר אותם במקלחת ולהשכיב אותם במיטות.
ויהי ערב ויהי בוקר יום 29.

הפעם לא סמכנו על יקיצה טבעית ושמנו שעון מעורר. אני הלכתי להביא אוכל ואוסי היתה אמונה על הוצאתם מהמיטה. כשחזרתי עם האוכל כולם עדיין היו במיטות אבל כמי שמכיר את משפחתי הנחתי (וצדקתי) שהם כבר לבושים ומוכנים – ופשוט מנסים לעבוד עלי…
יצאנו לדרך לאפקוט והגענו עם הפתיחה. החלטנו לעשות את התחנות לפי סדר והתחלנו במסע לאורך הסטוריית הידע האנושי – מהאדם הקדמון ועד ימינו. חוץ מאשר לעשות סדר בדברים, לי זה גם שם בפרופורציה של זמן את התפוצצות הידע בעשורים האחרונים.
המשכנו למסע בעולם האנרגיה אבל אחרי כמה דקות המתקן הפסיק לעבוד ועברנו למסע בחלל. מתקן מדהים המדמה טיסה לחלל כולל יצירת G חזק וחוסר כבידה בעזרת תנועה צנטרפוגלית. בשילוב עם מסך וסרט המראה את כדור הארץ מהחלל – אין מילים. הילדים רצו למשחקים השונים שיש ביציאה מכל מתקן אבל רצינו שהם יראו את מה שיש לאפקוט להציע.
המשכנו לסיור בכדור הארץ וביקרנו בביתנים של המדינות השונות. שטנו בסירה במקסיקו ונורווגיה, ביקרנו בסין וכשהגענו לגרמניה ישבנו לארוחת צהריים של נקניקיות עם כרוב כבוש. באיטליה אייל קנה עט עם קסת דיו ובארה"ב ראינו את ההיסטוריה של הקמת המדינה מימי המייפלאואר ועד אחרי מלחמת העולם השנייה. בשלב הזה דילגנו על ההמשך והלכנו לסרט של קפטן EO מייקל ג'קסון – חביב ולא יותר.
הגיע זמן ארוחת הערב והתיישבנו במסעדה צרפתית טעימה. אפילו היתה להם מנה צמחונית לאוסי! הארוחה היתה מעט ארוכה (כשעתיים) כך שנשארו לנו רק שעה וחצי לסגירה. המשכנו לאטרקציה המובילה של הפארק (אליה לקחנו פס מהיר עוד בצהריים – וטוב שכך…) וריחפנו בשמי קליפורניה. אז גילינו שכל שאר האטרקציות נסגרו ב-7 (לא עלה בדעתי לבדוק קודם). בליאת ברירה חזרנו למסע בחלל ושוב טסנו למאדים.
יצאנו בדיוק בזמן למופע הזיקוקים והלייזר הנועל את היום. כדי לראות טוב וגם כי אלון ואיתי רצו מזכרת, הלכנו לראות אותו מאיטליה. אין מילים לתאר את המופע – פשוט תבואו ותראו בעצמכם.
לאחר המופע גילינו שגם החנויות נסגרו כך שנשארה לנו הדרך הארוכה ליציאה ואז תור ארוך עוד יותר לאוטובוס – עלינו על ה-5 או ה-6 ואחרינו היו עוד הרבה אנשים…
כשחזרנו למלון היה חם מאד בחוץ אז החלטנו לקפוץ לבריכה הגדולה שבאי המרכזי של המתחם. אוסי הלכה להתקלח והילדים ואני קפצנו בשמחה למים ובילינו שעה נוספת.
תחת מחאות הובלתי אותם לקראת חצות לחדר – מקלחת, פיפי ולישון.
ויהי ערב ויהי בוקר יום 30.

קמנו בבוקר באיזי ליום של בטלה בשמורה שלנו. ב-10 החלטתי להעיר את כולם ואת ארוחת הבוקר בחדר סיימנו ב-11 וכבר היינו צריכים לפנות את החדר. העברנו את המזוודות לשמירת חפצים והשארנו איתנו תיקים קטנים עם מה שצריך למשך היום. אוסי התמקמה בלובי עם ספר (בחוץ היה חם…) ואני לקחתי את הילדים ושכרנו סירות מנוע לשייט בנהר. איתי נהג עם אייל ואני עם אלון (סירות זוגיות) ושטנו לנו בנהר לכיוון המרכז. כשהגענו למזלג הילדים ביקשו (וקיבלו) להמשיך עד ל-downtown – אותו אזור בו הסתובבנו לפני יומיים בערב. כשהגענו עשינו כמה סיבובים עם הסירות והיידה חזרה למעגן.
הסיבוב כולו ארך כ-40 דקות ובסיומו הילדים התחננו לבריכה כי, כאמור, בחוץ היה מאד חם. הבריכה המרכזית של המלון מלאה פעילות ואנשים. יש שם מגלשת מים נחמדה וגם מזנון – התמקמנו לנו בצל והילדים ישר קפצו למים. אחרי כשעה של שכשוך סתמי התחילו משחקי בריכה. אייל ואיתי ניסו נואשות לענות על שאלות טריביה של דיסני – כמה דובים רוקדים בג'מבורי? ועוד כהינה נושאים ברומו של עולם. בסוף החידון הלכתי והבאתי ארוחת צהריים מחדר האוכל – המבורגרים ושניצלונים עם צ'יפס ושתייה – כל אבות המזון! אהה, שכחתי – גם היו עוגות לקינוח.
אחרי האוכל מגיעים הריקודים ובבריכה התחילה תחרות סיבוב חישוקים. אייל, בתור אלוף ד1, היה בטוח בנצחונו אבל היו שם כמה מעודדות לעתיד שהפגינו יכולות מרשימות ביותר ואייל נאלץ להיכנע – לא ללא קרב…
לקראת 4 גררתי אותם החוצה מהמים, התקלחנו, התלבשנו ויצאנו למרכז. אלון ואני בסירה ואוסי, איתי ואייל באוטובוס. הסתובבנו שם מעט בחנויות והילדים קנו עוד מזכרות. כשהעננים התחילו להתקדר בשמים החלטנו לחזור ולאכול ארוחת ערב במלון לפני המעבר למלון החדש. הסירות כבר לא הפליגו בגלל הברקים אז חזרנו באוטובוס וניצלנו את שארית ה-meal deal שלנו להזמנת סלטים ושתי פיצות עם שתייה וקינוח. עכשיו אני מבין מדוע יש אמריקאים כל כך שמנים – כל אחת מהפיצות היתה יכולה להספיק לכל המשפחה שלנו אבל הם קוראים לזה מנה זוגית. בתוספת סלט וקינוח – כמות האוכל שזרקנו היתה יכולה להאכיל שבט אפריקאי שלם במשך שבוע.
בסופו של דבר נאלצנו להיפרד מהמלון והשמורה של דיסני ולקחנו מונית למלון של יוניברסל. המיקום מצויין – כקילומטר וחצי מהפארקים עצמם וממש ליד Wet-n-wild (למרות שויתרנו על פארק המים – זוכרים?) החדר נחמד מאד ואפילו יש אינטרנט (וכך זכיתם לקבל את העדכון של שלושת הימים האחרונים). ואז התקשר דורון…
מסתבר שאיירין בדרך ולמרות השם החביב מדובר כרגע בהוריקן מדרגה 2 בדרך לשלוש האמור להכות במיאמי ולטפס לאורך החוף עד אורלנדו (והלאה) בהמשך השבוע. סיכוי גבוה לסגירת שדות תעופה, התראות וכו'.
מה יהיה? ימים יגידו… נדבר מחר עם דלתה ונראה מה הם ממליצים למרות שהתחזית עדיין לא יודעת האם הוא יכה בחוף ממש או יעבור ליד בים. המשך יבוא…
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלושים ואחד.

הערנו את הילדים לקראת 8 בזמן שהלכתי להביא אוכל מהחנות למטה – ארוחת cupcakes ובייגל עם גבינת שמנת. הגענו ברגע האחרון לאוטובוס שלקח אותנו לפארק של יוניברסל. תוך דקות הוצאתי את הכרטיסים שהזמנתי בקיוסק וכבר אנחנו בפנים. הרוב פנו שמאלה – לאיי ההרפתקאות (היעד של מחר) ואנחנו ועוד כמה ימינה לפארק של יוניברסל.
שוב הלכנו לפי הסדר והתחלנו בסרט 4 מימדי של שרק – חביב. איתי החליט לדחות את העלייה לרכבת ההרים המטורפת והמשכנו לעבר נקמת המומיה – מסע בלב פירמידה עם אפקטים של אש ועשן. אוסי חיכתה בחוץ וארבעתנו עשינו את המתקן. זה גם עשה לאיתי ואייל חשק לרכבת הרים שדילגנו עליה בבוקר – עלייה של 90 מעלות עם ירידות לא פחות תלולות…
משם עברנו למתקן שנקרא twister אחרי הסרט וראינו כיצד נראה סט של סרט טורנדו – האמת שזה היה מעת סוריאליסטי כשאר איירין בדרך לפלורידה… עברנו לסט של סן פרנסיסקו ושם ראינו כיצד עושים סרטי אימה – אני נבחרתי לקאסט של הרשעים בחלוקים הלבנים וצילמו אותנו כחלק מסרט שבתהליך הפקה. אחר כך ברחנו המכריש של מלתעות. המתחום הבא סיפק ריגושים חדשים – ראשית משפחת סימפסון ואחר כך גברים בשחור. לצהריים חטפנו נקניקיות בלחמניה והמשכנו לוודי הנקר. המופע הראשון היה של חיות – בדיוק כפי שזכרתי מלפני 30 שנה כולל אותן בדיחות! ומשם עברנו לטוס עם E.T על אופניים מעופפים.
כשיצאנו שוב נכנסה חזית עם עננים וברקים ורבות מהאטרקציות נסגרו (לפחות זמנית). הלכנו לכיוון המופע של המחסל (terminator) אבל איחרנו. אוסי והילדים הסתובבו בחנות ואני הלכתי להביא מים קרים. בינתיים הגיע מבול נוראי והרחובות התרוקנו. נפגשנו במופע של איפור למופעי אימה. היה מופע מוצלח מאד – בדיוק כפי שזכרתי את יוניברסל. ממש מוצלח – כולנו, כולל הילדים מאד נהננו. מהמופע הזה עברנו למופע של המחסל והוא לטעמי היה גולת הכותרת – שילוב של סרט עם שחקים על הבמה, רובוטים ואפקטים – מרהיב, הוליווד במיטבה.
בינתיים הברקים חלפו למרות שגשם קל המשיך לרדת והמתקנים נפתחו מחדש. הלכנו לאזור של וודי שהיה סגור קודם ועשינו רכבת הרים "של ילדים". אייל ואלון מאד נהנו ורצו עוד ואילו איתי רצה לחזור לרכבת של הבוקר אז התפצלנו – איתי לרכבת שלו, אייל ואלון לשלהם ואוסי ואני ישבנו לנו בכייף על ספסל וחיכינו לסוף היום (כחצי שעה).
אספנו את איתי בדרך החוצה והלכנו לאכול במסעדת בבה גאמפ (כמו בסנטה מוניקה). אייל שוב ירד בשמחה על מנת צדפות בעוד איתי מחסל סיר שלם של מאכלי ים כולל סרטן ענקי – גם אלון, אוסי ואני לא יצאנו רעבים ואפילו קנינו את הסרט של פורסט גאמפ.
עם המונית למלון לקח 5 דקות.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלושים ושניים.
ועוד עדכון חשוב – איירין פנתה צפונה וככול הנראה (טפו, טפו, טפו) לא תפגע בפלורידה אלא תגיע ישירות לקרוליינה. תמשיכו להחזיק אצבעות.

הבוקר קמנו מוקדם כי יש לנו כניסה לפארק שעה לפני הפתיחה. אכלנו מהר משהו קל בחדר ולקחנו מונית לפארק. בשמונה כבר נכנסנו והלכנו ישר לאזור של הארי פוטר (שהוא היחיד הפתוח בשעה זו). למרות השעה המוקדמת והכניסה המוגבלת כבר היו לא מעט אנשים אבל יחסית סביר (עד כמה סביר ראינו מאוחר יותר). הסט של הכפר מדהים – ממש כמו בסרט – בקתות קטנות עם שלג על הגג, חנויות ומסעדות קטנות, רכבת עם רציף ועוד ועוד. איתי, אייל ואני עשינו את אתגר הדרקון – רכבת הרים משוגעת למדי ואז נכנסנו לטירת הוגוורטס למסע בעקבות הארי פוטר. אחד המתקנים הטובים שהייתי עליהם – סימולטור המשלב סרטים עם תנועה וסטים אמיתיים – פשוט מדהים. היה תור של חצי שעה להיכנס אבל היה שווה לחכות. משם המשכנו לרכבת הרים נוספת, קטנה יותר, של טיסת ההיפוגריף ועשינו אותה גם עם אלון.
בשלב הזה הפארק נפתח לכולם והחלטנו להמשיך לכיוון פארק היורה. עשינו שם מתקן של ראפטינג בנהר – רטוב, מהיר וכייף. עברנו לעולם המצויירים ושם עשינו שני מתקנים של מים – הראשון עם נפילה ארוכה וכייפית (בלי אוסי) ונרטבנו מעט והשני על אבוב גדול (של 10 אנשים) ושם נרטבנו עד וכולל התחתונים. באזור גיבורי העל עשינו את רכבת ההרים של הענק הירוק – איתי ואני והמשכנו ליבשת האבודה. ראינו שם מופע של פעלולים של סינבד ואחריו יצאנו במסע לחיפוש הקילשון של פוסידון – מפוע המשלב סרטים עם הנחייה של שחקנים – יפה ומושקע.
כאן בעצם סיימנו את הסיבוב של הפארק כי מיהרנו לעשות את המתקנים "השווים" בבוקר כל עוד אין גשם – לקח מהימים הקודמים. בשלב הזה כבר היינו רעבים אז הזמנו מקום לארוחה ויצאנו להסתובב שוב באזור של הארי פוטר. גאוני השיווק האמריקאיים מוכרים שם שרביטים של דמבלדור, סנייפ, הארי פוטר וקוסמים אחרים (חתיכות פלסטיק מעוצבות יפה) ב-30$. אנחנו (הילדים) קנינו שלושה ולא היינו היחידים – תעשו לבד את החשבון איזו תעשייה זו! גם קנינו סוכריות בכל מיני טעמים כולל שעוות אוזניים…
הארוחה היתה בסדר גמור ואפילו במחירים סבירים בהתחשב במקום… המשכנו לסיבוב נוסף בכפר וראינו שהתור למסע בעקבות הארי גדל לכמעט שעתיים… המשכנו לפארק היורה והלכנו להסתובב במרכז המחקר – הילדים סרקו ביצים של דינוזאורים וגילו את הזן וגם הצטלמו עם דינוזאורים. אייל אפילו עשה בדיקת ראייה לדינוזאור… הלכנו להסתובב בגן שעשועים גדול אבל את המתקן של טיסה בשמיים המיועד לילדים לא עשינו – החלטנו שלא שווה לחכות שעה וחצי!
באזור הדמויות המצויירות אייל ואלון התחרו וזכו בבובה של הומר סימפסון, סיירו בסירה של פופאי וגם עשינו ביחד את השייט בסירה (לא זה שמרטיב את התחתונים…)
הערב התחיל לרדת ואת היום סגרנו באזור של דוקטור סוס – היה שם מתקן של חתול תעלול, רכבת "הרים", קרוסלות משני סוגים וגן של חיות מוזרות – בכלל היה סט מרהיב והילדים לא רצו ללכת.
בסוף בסוף חזרנו להארי פוטר לראות את התור התקצר ואוסי תוכל לנסות אבל לא… בתור פיצוי (לנו) עשינו איתי ואני את אתגור הדרקון ואלון ואני עשינו את טיסת ההיפוגריף.
למלון חזרנו עם מונית ואכלנו ארוחת ערב מאוחרת במסעדה שבלובי. כאילו שלא היתה מספיק פעילות להיום, כשהגענו לחדר הילדים עלו על בגדי ים וגררו אותי איתם לבריכה… בדרך הספקתי לעבור בלובי ולהוסיף לנו לילה נוסף במלון.
מזל שב-11 סוגרים את הבריכה.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלושים ושלושה.

אמש החלטנו לנצל את היום הרביעי של כרטיסי דיסני שלנו לביקור באולפני הוליווד (שבהם לא היינו). קמתי בבוקר והלכתי להביא את האוטו – הסוכנות היא ליד יוניברסל אז לקחתי את האוטובוס עד לשם והלכתי משם לאורך הנהר עד למלון המקסים של Hard Rock. הגשתי בחיוך את הוואוצ'ר לפקיד והוא בחיוך רחב עוד יותר אמר לי שאיחרתי בחודש! מסתבר שלא שמתי לב והשובר שהוציאה הסוכנת היה ליום הנכון אבל של החודש הקודם… מזל שהיה להם זמין רכב דומה של מרצדס וכך שודרגנו (בתשלום מלא) לג'יפ מרצדס שחור ומדוגם.
לקראת 10 כבר חזרתי למלון עם הרכב. אוסי והילדים חיכו במסעדה עם ארוחת בוקר ולאחר סיומה יצאנו בנסיעה לפארק של היום. בדרך ירד גשם שוטף – לא טפטוף דליל כמו בימים הקודמים – גשם של ממש. כשהגענו לפארק התלבטנו אם לצאת מהרכב או לחכות. החלטנו לצאת והשכמיות של הניאגרה שוב היו שימושיות. למזלנו תוך פחות מחצי שעה הגשם נחלש ובהדרגה נעלם.
התחלנו את הביקור עם מסע בעקבות הקולנוע – משנות השלושים ועד היום. אחר כך לקחנו fast pass למתקן מלחמת הכוכבים והלכנו לראות מופע פעלולים של אינדיאנה ג'ונס – חבל על הזמן! הסט מדהים, השילוב של הקהל, הבדיחות, האקשן עצמו – בכמה רמות מעל מה שראינו אמש. המשכנו למלחמת הכוכבים ומשם לסרט תלת מימדי על החבובות ולגן של מותק הילדים התכווצו. בזמן שהילדים שיחקו שם רצתי להביא pass נוסף למתקן אחר.
חטפנו ארוחת צהריים והמשכנו לראות את אחורי הקלעים של אופלני דיסני. מהיציאה הלכנו ישר למופע של המכוניות. איתי רץ לנצל את הכרטיסים שהבאתי אבל רק הספיק להחליף בחדשים וכבר חזר לראות איתנו את המופע. היתה חוויה מרהיבה – מכוניות נהוגות במהירויות גבוהות בשטח קטן ובקרבה האחת לשנייה. תוך כדי הסבירו לנו על טריקים של התעשייה, המשיכו בהדגמות של קפיצות של מכוניות, אופנועים ואפילו אופנועי ים. מופע מושקע ברמה גבוהה ביותר – אין מה להשוות לזה של יוניברסל.
אחרי שסיימנו את הצד השמאלי של הפארק עברנו לצד הימני… הלכנו לנצל את הכרטיסים שאיתי הביא במלון של Twilight Zone. ליתר ביטחון אוסי שאלה את איש הצוות בכניסה והוא אמר שזה "כמו לקפוץ על טרמפולינה". נכנסנו. סגרו אותנו בקרון והראו לנו סרט קצר שהכניס אותנו לאוירה. אז הקרון התחיל לעלות וליסוע קדימה. לפני שהבנו מה קורה (היה חושך מוחלט) הקרון פשוט נפל מגובה של כ-20 מטר והתנדנד מעלה ומטה כ-10 פעמים. אוסי היתה על סף עילפון… בדרך החוצה היא אמרה לאיש הצוות בדיוק מה היא חושבת…
אוסי התיישבה לנוח בצד והילדים ואני הלכנו לעשות את רכבת ההרים של איירוסמית'. מתקן מושקע ויפה – עם מסלול שלא חסרים בו לופים וסיבובים – מדהים איך אלון עבר את זה בכייף. משם הלכנו לראות איך בונים דמויות אנימציה – אפשר לוותר…
אוסי אלון ואני היינו רעבים אז הלכנו לאכול בעוד איתי ואייל הלכו לסדנת אנימציה וחזרו עם סקיצה של טיגר מפו הדוב. בשלב הזה החלטנו שאסור לנו לוותר על המתקן הפופולרי ביותר של Toy Story. קודם היתה לו המתנה של שעתיים וחצי ועכשיו "רק" שעה כשבסוף חיכינו 50 דקות. מתקן נחמד וכייפי – לא בטוח ששווה שעתיים וחצי המתנה…
מאחר וההמתנה היתה קצרה מהצפוי, סיימנו בזמן כדי ללכת ולראות את מופע הסיום שב-10. מופע מרהיב וצבעוני עם אפקטים מרהיבים, סירות עם דמויות, "עלילה" ועוד – בהחלט סיום ראוי להיום בפרט ולטיול שלנו בכלל.
חזרנו למלון ב-11 (למזלי הבריכה היתה כבר סגורה) ונפלנו למיטות.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלושים וארבעה.